המצווה הק"צ ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם
הציווי שנצטווינו במלחמת שאר האומות, והיא הנקראת: מלחמת רשות.
שכן נצטווינו שאם נלחם עימהם, נכרות עימהם ברית על נפשם בלבד; אם ישלימו עמנו וימסרו לנו את הארץ, אז נטיל עליהם תשלום מסים ועבדות.
והוא אומרו יתעלה:
"יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ, יא).
ולשון ספרי:
"אמרו: מקבלין אנו עלינו מיסים ולא שעבוד,
שעבוד ולא מסים - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו".
והוא: שיתנו דבר קבוע כל שנה, כפי שיקבע המלך בעת ההיא ויהיו נשמעים לפקודות ומצויים במורא ושפלות, וזהו עניין השעבוד. אבל אם לא ישלימו אתנו - נצטווינו להרוג כל זכר בעיר, קטון וגדול, ולקחת כל שללה וכל הנשים.
והוא אומרו יתעלה:
"ואם לא תשלים עמך וגו'" (שם שם, יב).
וכל זה הוא דין מלחמת הרשות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסוטה ובפרק ב' מסנהדרין.
תקכז. לשלוח שלום לערים שצרים עליהן - ספר החינוך
שנצטוינו בהלחמנו בעיר אחת מצד הרשות שנרצה להלחם בה, וזו היא שנקראת מלחמת הרשות, שנבטיח אותם שלא נהרגם אם ישלימו עמנו ויהיו לנו לעבדים, כלומר מעלים מס למלכנו וכבושים תחת ידינו.
ואם לא ישלימו עמנו על העניין הנזכר, אנו מצוים להרוג מהם כל זכר שבעיר ההיא שהגיע לפרקו ונקח לנו הטף והנשים וכל שללה. ועל זה כולו יאמרו זכרונם לברכה מלחמת הרשות.
ואמרו בספרי אם אמרו 'מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד', 'שעבוד ולא מסים' - אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו.
לפי שמידת הרחמנות היא מידה טובה וראוי לנו זרע הקודש להתנהג בה בכל עניננו גם עם האויבים עובדי עבודה זרה, למעלתנו אנחנו, לא מצד היותם הם ראויים לרחמים וחסד. וגם כי יש בדבר הזה תועלת לנו להיות למלכנו עבדים יעבדוהו להעלות לו מס תמיד ולעשות מלאכותיו אם יצטרך, מבלי שיוציא בהם הוצאה של כלום. ובהמיתנו אותם, לא יהיה בדבר תועלת, אחר שהם רוצים לעמוד כבושים תחתינו, אבל יהיה בדבר השחתה והוראה עלינו במידת האכזריות, ויחסדנו שומע. ולהועיל על כל שזכרנו נצטוינו בזה.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שדין קריאת השלום הוא בכל מקום, כלומר בין במלחמת מצוה בין במלחמת רשות, ומלחמת מצוה היא כגון שבעה עממין ועמלק. והכל אם השלימו עמנו, כלומר שקבלו עליהם מס ועבדות, וכמו כן שקבלו עליהם שבע מצות אין הורגין מהם כל נשמה ויהיו למס ועבדונו. אבל כשלא השלימו, יש חילוק בין מלחמת מצוה לרשות, שבמלחמת מצוה אין מחיין מהם כל נשמה, ובמלחמת הרשות מניחין מהם הטף והנשים, כמו שכתבנו בסמוך. וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, וכדאיתא בספרי, וילפינן זה מדכתיב
(במדבר לא, ז) ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה’ וגו'. ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד. ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.
וכן מעניין זה מה שאמרו גם כן, דבין מלחמת רשות או מצוה מותר לחלוצי הצבא כשיכנסו בגבול הגוים והם רעבים ואין בידם צידה לאכול, אוכלין אפילו מאכלות אסורים, כגון נבלות וטרפות וחזירים ולשתות יין נסך, וכן דרשו זכרונם לברכה
(חולין יז, א) ובתים מלאים כל טוב
(דברים ו, יא), אפילו קדלי דחזירי הותרו לנו, ועל זה נאמר
(שם כ י) כי תקרב אל עיר וגו' עד גמר הפרשה.
ויתר פרטי המצוה בפרק שני מסנהדרין ושמיני מסוטה.
שהם ראויים למלחמה, והיא מן המצות המוטלות על הצבור ויותר על המלך ועל ראשי העם. ואם עברו על זה ולא שלחו אל העיר לקרות אליה לשלום ולהתנהג עמהם על העניין שזכרנו בטלו עשה זה.
מצווה תקכז: מצוות עשה לקרוא שלום לעיר שנלחמים עליה - ספר מצוות ה'
(עשה רטו) מצוות עשה לקרא לשלום כשעושין מלחמה.
שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה שלום"
דברים כ, י.
מראי מקומות:
מסכת סוטה פרק ח';
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"צ;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קי"ח.
