המצווה המ"ב ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם
האזהרה שהוזהרנו מללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים
כמו שהיו לובשים כומרי עבודה זרה באותו הזמן.
והוא אומרו יתעלה:
"לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא).
וזה מפורסם היום אצל נזירי הקבטים המצרים.
העובר על לאו זה – חייב מלקות;
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים וגם בשבת ובסוף מכות.
מצווה תקנא: מצוות לא תעשה, שלא ללבוש שעטנז - ספר מצוות ה'
[לא תעשה שכח] מצוות לא תעשה, שלא ללבוש בגד מצמר ופשתים.
שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו"
דברים כב, יא.
מראי מקומות:
יבמות דף ד'; מכות דף כ"א; כלאים פרק ט'; נדה דף ס"א;
רמב"ם הלכות כלאים פרק י';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ג;
שו"ע יורה דעה סימן רצ"ח;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ל"ב.
תקנא. שלא ללבש שעטנז - ספר החינוך
שלא נלבש בגד המחובר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז.
ועל זה נאמר
(דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.
כתבתי בסדר משפטים בעניין מכשפה לא תחיה
(מצוה סב).
ו
הרמב''ם זכרונו לברכה כתב בטעם האיסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן, והוא כתב עוד כי היום עדיין מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.
מה שאמרו זכרונם לברכה שאין אסור מן התורה מחוברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פירוש נוז שזור, וכן הפשתן כמו כן שוע טווי ונוז בפני עצמו, ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאורייתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלוש המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאורייתא אלא מדרבנן, כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו.
אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה
(כלאים פ''ט מ''ט) הלבדין אסורין, כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאורייתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאורייתא.
ואמרו זכרונם לברכה בעניין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה, וכלאים תחתיהן, אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה, כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאורייתא מותר ואפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה לא יעלה עליך
(ויקרא יט, יט). אבל אתה מציעו תחתיך.
ובירושלמי
(כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים במלאים, אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלים על היושב בהם. אבל ברכין, דלכא חשש העלאה, מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין.
וטעם העניין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בעניין אחר. ומטעם זה התירו לנו
מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאוד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך. ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו.
ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן, ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל. ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה, הסרסורין הצנועים וטובים, מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה, שהכלאים אין להן שיעור, אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו.
הכלך שהוא כעין צמר, והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת כלאים
(פ''ט) ובמסכת שבת ובסוף מכות.
והעובר על זה ולבש כלאים דאורייתא, או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כלו
? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבש ולפשוט אחר שהתרו בו, הרי זה חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.
