מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הנ"ג ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהתחתן בזכרי עמון ומואב דוקא, אפילו אחר שנתגיירו.
והוא אומרו יתעלה:
"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד).
העובר על לאו זה – לוקה.
כלומר: שגֶר עמוני ומואבי שבעל ישראלית בנישואין – לוקין שניהם מלקות דאוריתא.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין.

מצווה תקסא: מצוות לא תעשה, שלא יביא עמוני ומואבי בקהל ישראל - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שלד] מצוות לא תעשה, שלא ישא גר עמוני ומואבי בת ישראל.
שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' עד עולם" דברים כג, ד.

מראי מקומות:
יבמות דף ע"ו; קדושין דף ע"ד; ברכות דף כ"ח; ידים פרק ד;
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה נ"ג; רמב"ן מנה עמוני ומואבי לשני לאוין;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קי"ג, קי"ד;
שו"ע אבן העזר סימן ד'.

תקסא. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם - ספר החינוך

שלא נתחתן עם הזכרים מבני עמון ומואב לעולם ואפילו אחר שיתגירו, שנאמר (דברים כג ו) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ עד עולם.

משורשי המצוה
מה שמפורש בפרשה, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וגו' והודיענו הכתוב מזה גודל מעלת גמילות חסדים והרחקת מידת הנבלה והכילות, ועל כן צונו לקבוע שנאה עמהם שהשחיתו והתעיבו להראות תכלית רשעם ונבלותם, שלא להקדים אפילו בלחם ובמים לקראת קהל גדול עיפי הדרך העוברים בגבולם, ואשר שכר עליהם מואב את בלעם לקללם.
ואף על פי שהמצרים שעבדו בנו וצערונו זמן רב, לא נתרחקנו מהם כי אם עד דור שלישי, וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נבלה אחת גדולה, כי בהסכמתו בעשית הנבלה המכוערת, ולא יחוש לגלות דעתו ובושתו נגד עמים רבים, מראה בזה רוע מזגו ותכלית פחיתותו, וכי אין בו עוד תקנה להכשיר עצמו ולהיטיב מעשהו, ונתחזק עוותו עד שלא יוכל לתקן, ואיש כמוהו איננו ראוי להתערב בעם הקודש המברך.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהזכרים דוקא מבני עמון ומואב הם ובניהם עד עולם הוא שאסורין לבוא בקהל, אבל הנקבות מותרות מיד שתתגירנה, ואמרו בטעם זה, לפי שהאיש דרכו לקדם, אבל לא הנקבות, כלומר שהן לא היתה ידן בנבלה כשלא קדמו ישראל בלחם ובמים, שאין דרך האשה לצאת, והאל לא יעות משפט לענוש האשה בשביל נבלת האיש, חלילה לאל מרשע.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מן יבמות וסוף קדושין [א''ה סימן ד].

ואיסור זה היה נוהג קודם שעלה סנחריב מלך אשור על ירושלים והגלה את ישראל וגם בלבל כל האומות וערבן זה בזה, שהוא מלך על כל העולם, אבל אחר שבלבל סנחריב העולם, ונתערבו בני עמון ומואב עם שאר אומות העולם, הותרו הכל מיד שנתגירו, שחזקה היא שכל הפורש ובא להתגיר שהוא פורש משאר אומות שהן רוב כנגד בני עמון ומואב וכנגד מצריים ואדומיים שנאסרו גם כן, כמו שנכתוב בהן בסמוך (מצוה תקסג ד) בעזרת השם.
ולפיכך כל שיתגיר בזמן הזה אין לנו לחקור עליו כלל אי מזה עם הוא, אלא מותר מיד מאיזה עם שיהיה.