המצווה הרנ"ה ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלהונות העבד הזה שברח אלינו.
והוא אומרו יתעלה:

"עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר [באחד שעריך] בטוב לו לא תוננו" (שם, יז).

ולשון ספרא:

גם בו: "לא תוננו – זו אונאת דברים".
כי כמו שהוסיף יתעלה לאו באונאת הגר מחמת שפלות נפשו וגרותו
הוסיף גם לאו שלישי באונאת העבד שנפשו שפלה ונמוכה יותר מן הגר.
שלא תאמר: זה עבר לא יקפיד על אונאת דברים.

וברור שעבד זה שדיבר בו הכתוב, וכן גר זה שהזהיר מלהונותו הם שקבלו עליהם את התורה, כלומר: גרי צדק.

תקסט. שלא להונות עבד הבורח אלינו מחוצה לארץ - ספר החינוך

שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר (דברים כג יז) עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר בטוב לו לא תוננו.
ולשון ספרי: לא תוננו זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים, וכל שכן במעשה.

ומשורשי המצוה
מה שכתבתי בלאו דאונאת הגר בסדר משפטים (מצוה סג), כי טעם שניהם שוה. ועל כן האל ברוך הוא, כמו שהוסיף לאו באונאת הגר לחולשת נפשו, בהיותו נוכרי בתוך העם, כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר. שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידאו ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים.

וידענו בברור שזה העבד והגר שהוזהרנו מלהונות אותם אפילו בדברים, שניהם קבלו התורה על עצמם, כלומר שגר זה הוא גר צדק, והעבד הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות. ושם באונאת הגר וכמו כן בלאו אונאת החבר ישראל בסדר בהר סיני (מצוה שלח) כתבתי מעט בדיני אונאת דברים ובאונאת ממון.

ונוהג איסור זה
שלא להונות העבד שברח מאדוניו לארץ הקדושה בזכרים ונקבות בכל זמן. והעובר על זה ואונה אותו, בין בדברים בין בממון, עבר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאפשר לעבר עליו מבלי עשית מעשה.

מצווה תקסט: מצוות לא תעשה, שלא להונות בדברים עבד - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שמ] מצוות לא תעשה, שלא להונות בדברים העבד הזה שברח.
שנאמר: "עמך ישב וגו' לא תוננו" דברים כג, יז.

מראי מקומות:
גיטין דף מ"ה;
רמב"ם הלכות עבדים פרק ח';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רנ"ה;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין סימן ק"פ;
שו"ע יורה דעה סימן רס"ז.