מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הש"ח ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלחתוך סמני צרעת או לכוותם כדי שישתנה מראה,
והוא אומרו:
"השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח).
ולשון ספרי:
",השמר בנגע הצרעת' – בלא תעשה".
ולשון המשנה:
"התולש סימני טמאה והכוה את המחיה – עובר בלא תעשה" ולוקה,

כמו שנתבאר במקומו.

מצווה תקפד: מצוות לא תעשה, שלא לתלוש סימני צרעת - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שנ] מצוות לא תעשה, שלא לקוץ סימני צרעת או לכוות המחיה כדי להטותה לטהרה.
שנאמר: "השמר בנגע הצרעת וגו'דברים כד, ח.

מראי מקומות:
מכות דף י"ג; שבת דף קל"ב; מסכת נגעים פרק ז';
רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ח;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שס"ג.

תקפד. שלא לתלוש סימני צרעת - ספר החינוך

שנמנענו מלקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת וגו'.
ולשון ספרי, השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה התולש סימני הטומאה והכווה את המחיה, עובר בלא תעשה.

משורשי מצוה זו
כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח (מצוה קע), וקחנו משם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהתולש סימני טומאה בין כולן, או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כלה, או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קודם שיראה הכהן הנגע, בין תוך ימי הסגר, בין תוך ימי החלט, או אפילו אחר הפטור - בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלוש או יקוץ הנגע.

וכבר קדם לנו הכלל הידוע (מכות יג ב), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שם), שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסילק מן הנגע ישאר פחות מכשיעור במותר, אבל אם נשאר כשיעור טומאה במותר, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה, אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחילה, וכן כל כיוצא בזה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין העניין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק, עד שיגלח כולו, כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע (מצוה קע).

ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלב ב) בעניין איסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלמול, שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה, כדקימא לן בכל מקום, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקים עשה אלא בבטול הלאו, כגון זה דמילה בצרעת.

וגמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות ג, ב) דלא אתמר כללין דין זה בכל הלאוין, אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת, כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז (דברים כב יא) דדחינן לה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקץ בהרתו, שאין בו כרת גם כן, ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאלו נאמר בתורה בפירוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה. אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה, הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחייב עליו כרת הרי הוא כאלו אמר בפירוש, עשה דבר פלוני, כל זמן שלא תצטרך לעבור בעשיתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו, מבוארים במסכת נגעים (פרק שביעי).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
שמי שנצטרע ומכיר בסימני צרעתו, שאינו רשאי לקוץ אותן. והעובר על זה ותלש אותן על העניין שזכרנו, חייב מלקות.