המצווה הרל"ט ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלמשכן את החייב במו ידינו
אלא בפקודת הדין ועל ידי שלוחו, ולא שנכנס אנחנו לבית החייב בעל כורחו ונמשכננו.
והוא אומרו יתעלה:

"לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (שם, י).

ולשון המשנה:

"המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר: 'בחוץ תעמד'" (שם, יא). ולאו זה נתק לעשה.

והוא אומרו יתעלה:

"השב תשיב לו את העבוט" (שם, יג),

וכך נתבאר בגמרא מכות. ודע שאם לא החזירו ולא קיים עשה שבה – חייב מלקות ומשלם דמי המשכון, כמו שנתבאר בסוף מכות.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.

מצווה תקפה: מצוות לא תעשה, שלא למשכן בעל חוב בזרוע - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שנא] מצוות לא תעשה, שלא למשכן בעל חוב בזרוע.
שנאמר: "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" דברים כד, י.

מראי מקומות:
בבא מציעא דף קי"ג;
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ג';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רל"ט;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קפ"ו;
שו"ע חושן משפט סימן צ"ז;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"ה.

תקפה. שלא למשכן בעל חוב בזרוע - ספר החינוך

שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר הלוה, אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו, או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו.
ועל זה נאמר (דברים כד י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (ב''מ קיג א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו ליטול משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.

משורשי המצוה
כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ ה’ שבראו להתישב.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו.
ויתר פרטי המצוה, מבוארים בפרק תשיעי מ''מציעא''.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות
והעובר על זה ומישכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שניתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט. אבל אם לא קיים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקיימו עוד - חייב מלקות, וכעניין שכתבתי בשילוח הקן (מצוה תקמד), דקימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ב).

ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חייב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא, למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.