מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה המשלימה מאתים ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטווינו לשלם שכר שכיר ביומו ולא לאחרו ליום אחר.
והוא אומרו יתעלה:
"ביומו תיתן שכרו" (שם שם, טו).
ודין מצווה זו, שיהא שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, כמו שאבאר במצוות לא תעשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ט' מ[בבא] מציעא, ושם נתבאר
שזו חובה בכל שכיר, בין גוי בין ישראל, ומצוות עשה לפרוע בזמנו.


תקפח. לתת שכר שכיר ביומו - ספר החינוך

לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו.
ובארו זכרונם לברכה, בבבא מציעא פרק תשיעי (קיא, א) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.

משורשי המצוה
מה שמבואר בכתוב, כי כל שכיר ברוב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכעניין שכתוב כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ופרשו זכרונם לברכה (שם קיב, א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חוקה בעת הצורך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים חייב לתן לבעליו בזמנו.
ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חודש, שכיר שבת שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה.

ומה שאמרו שהקבלנות לעניין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה, חייב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ קיב א), הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו, אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר.

ומה שאמרו (רמב''ם שם ה''ד), שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו, או שיכול לפרעו, אבל אם אינו יכול לפרעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חייב הכתוב בזה, לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חייב מדבריהם, משום אל תאמר לרעך לך ושוב.
ויתר פרטיה, מבוארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה ולא פרע שכירו על העניין שכתבנו ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם.

מצווה תקפח: מצוות עשה ליתן שכר שכיר ביומו - ספר מצוות ה'

(עשה רלו) מצוות עשה ליתן שכר שכיר ביומו.
שנאמר: "ביומו תתן שכרו" דברים כד, טו.

מראי מקומות:
בבא מציעא דף קי"א;
רמב"ם הלכות שכירות פרק י"א;
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר';
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין צ';
שו"ע חושן משפט סימן של"ט.