המצווה המשלימה שלוש מאות ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהר הדיין מלהכות את החוטא מכות כבדות המחלחלות.
ביאור דבר זה, שכל מחייב מלקות, תכלית מה שמלקים אותו ארבעים חסר אחת, כמו שבא הפירוש המקבל. ואין מלקים שום אדם עד שיאמדו את המכות כפי יכולת הלוקה וגילו ומזגו ובנין גופו.
אם יוכל לסבול את עונש המלקות בכללותו – ילקה;
ואם לא יוכל לסבל – מלקים אותו כפי מה שיוכל לקבל, לא פחות משלוש מכות.
אמר יתעלה:

"כדי רשעתו" (דברים כה, ב).

ותכלית המלקות ארבעים חסר אחת, ובאה האזהרה מלהוסיף להלקותו אפילו מכה אחת נוסף על מה שאומד הדיין שיכול לסבול,
והוא אומרו:

"כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יסיף". (שם ב-ג)

ולשון ספרי:

"אם הוסיף – עובר בלא תעשה.
אין לי אלא בזמן שמוסיף על הארבעים,
מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין?
ת"ל: לא יסיף פן יסיף".

ומן הלאו הזה היא האזהרה מלהכות – שאר כל אדם לא כל שכן!
וכבר הזהירו ע"ה מלרמוז שיכה אע"פ שאינו מכה, אמרו: "כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר:

'ויאמר לרשע למה תכה רעך'" (שמות ב, יג).

מצווה תקצה: מצוות לא תעשה, שלא להוסיף על ל"ט מלקות - ספר מצוות ה'

[לא תעשה שנז] מצוות לא תעשה, שלא להוסיף על ל"ט מלקות.
שנאמר: "פן יוסיף" דברים כה, ג.

מראי מקומות:
סנהדרין דף נ"ה; כתובות דף ל"ב, ל"ג;
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ז; והלכות חובל ומזיק פרק ה';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש';
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קצ"ט;
שו"ע חושן משפט סימן ת"כ;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ד.

תקצה. שלא להוסיף להכותו - ספר החינוך

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות.

וביאור זה העניין, כך הוא, שכל המחיב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה. ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכולת המכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכול לסבול הכאת גבול העונש כולו יכה, ואם לא יוכל לסבלו כולו, יכה כפי יכולתו. ואין פחות משלוש הכאות לעולם. ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר (דברים כה ג) ''לא יוסיף'', וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה, אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אימד ואימד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף, פן יוסיף.

וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד''לא יוסיף'', כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סנהדרין יז, א), והוא תמה לפי הגמרא.
וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל: ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן. וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח, ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך.

שורש מצוה זו
נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכול לסבול אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שהוא יכל לקבל עשרים אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משולשות, אלא ילקה שמונה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר (דברים כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. נפסקה הרצועה קודם שגמרו להלקותו, ואפילו במכה הראשונה, פטור. כפתוהו על העמוד וניתק המיתרים בכוחו וברח - פטור.
כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שנקלה אחיך הוא. ואף כל מחיבי כריתות שלקו אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שנפטר מידי כריתתן.
ויתר פרטי המצוה, מבוארין במסכת מכות [פרק שלישי].

ונוהג איסור זה לעניין שלא להכות אחד מישראל
בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל לעניין איסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו העניין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות.
והעובר (רמב''ם שם יב) על זה והכה ישראל הכאה גדולה שיתחיב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר, אינו מתחייב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחייב עליה שוה פרוטה או יותר, חייב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חדוש הוא שחדשה התורה.