המצווה המשלימה ששים ממצוות לא עשה - ספר המצוות לרמב"ם

האזהרה שהוזהרנו מלקוב את השם הגדול יתעלה
על מה שאומרים הכופרים לעילא לעילא – וזה העניין שמכנים אותו "ברכת השם".
ועונש העובר על לאו זה הוא מפורש בלשון התורה שהוא נסקל.
הוא אמרו יתעלה:

"ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז).

אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אומרו:

"אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).

ולשון המכילתא:

"לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת",
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו –
תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל".

ובספרא:

"על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין – באזהרה".

ועוד במכילתא:

"אלהים לא תקלל" ליתן לא תעשה על ברכת השם".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין.

ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלושה עניינים – אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם, והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו, ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה.

וכיון שהכלל הוא לא ענש אלא אם כן הזהיר – חוקרים אנו על האזהרה בהכרח.

ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות. ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי;
אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו – והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך – אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל.

ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות.

ע. לאו דברכת השם - ספר החינוך

משורשי המצוה
בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו ה’ לטובה, ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה, ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה ממנו, יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.

מדיני המצוה
כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את ה’ המיוחד שהוא (יו''ד ה''א וי''ו ה''א) או של (אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד) כדעת קצת מפרשים (רמב''ם ע''ז ב ז)
ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי: "יכה יוסי את יוסי", נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כולם אומרין כן.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף ה’ בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה.
ומה שאמרו שכל השומע ברכת ה’ מפי ישראל חייב לקרוע. אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה. וכל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'.
ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין פרק ז.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן.
והעובר על זה וברך ה’ בעניין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו''ה סי' תכה).

מצווה ע: מצוות לא תעשה לאו דברכת השם היא מגדף - ספר מצוות ה'

[לא תעשה לט] מצוות לא תעשה, שלא לברך את השם.
שנאמר: "אלהים לא תקלל (שמות כב, כז.

מראי מקומות:
שבועות דפים ל"ה, ל"ו; סנהדרין דף נ"ו;
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ו', והלכות סנהדרין פרק כו';
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס'; (ושם ביאר שאין זה לאו שבכללות ע"ש ובשורש ט');
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ט"ז, ר"ט; חו yן משפט סימן כז, תכ"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ה.