מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



המצווה הל"ג ממצוות עשה - ספר המצוות לרמב"ם

הציווי שנצטוו הכוהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת
ואחר כך יעבדו במקדש.
והוא אומרו יתעלה:
"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב);
"ואת בניו תקריב והלבשתם כותנת" (שם כט, ח).

ואלו הם בגדי כהונה:
שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכוהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה;
ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחויבי מיתה בידי שמים.
ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב:
"וחגרת אותם אבנט וגו' והייתה להם כהונה" (שם שם, ט),
ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם;
אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים".
ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה.
ואמרו בספרא:
"וישם עליו את החושן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות;
למדה לשרות יום יום ולשרות יום הכיפורים.
בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן.
וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה
והוא אומרם:
"ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך?
תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד).
כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד; והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו כולם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה.

מצווה צט: מצוות עשה שילבשו כהנים בגדי כהונה לעבוד - ספר מצוות ה'

(עשה מא) מצוות עשה שילבשו כהנים בגדי כהונה בשעת עבודה.
שנאמר: "ועשו בגדי קדש לאהרן וגו'" שמות כח, ד.

מראי מקומות:
יומא דף כ"ה; זבחים דפים ט"ו-י"ט;
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרקים ח'-י';
רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ל"ג;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קע"ג.

צט. מצות לבישת בגדי כהנים - ספר החינוך

שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד, ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו.

משורשי המצוה
היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף, שיהיה לזיכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה.

ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה ב) שנתחייבו להיות אורך הכתונת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך (יומא עב ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (רמב''ם מהל' כל מקדש פ''ח הי''ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במותניו ארכו שלושים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גובהו ברוב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בעניין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי'.

דיני המצוה
כגון ביאור המלבושים שהם שלושת מינין: בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן.
ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתונת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממותנים ועד ירכיים, כלומר, עד הירכיים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו, אלא שהם היו מקיפין בו הרבה היקפין, מה שאין אנו עושין כן באזור.
וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים, וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט. ומותר ללובשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה.

ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלושה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט.

ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב, ושמן: חושן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמונה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר ועובד בהן לעולם, שנאמר 'והניחם שם'.
וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן - עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה מ'וחגרת להם אבנט והיתה להם כהונה' (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד, שהוא במיתה.

ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא וסוכה [פ''י מה' כלי המקדש]

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה
ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר, חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.