רעיונות חינוכיים בפרשת השבוע/רחמים מלמד

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל (בראשית ג,יב)
ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל (בראשית ג,יג)

אלמלא התערב הנחש בקשר בין אדם לחוה, ייתכן שהיחסים ביניהם היו יציבים.
כניסת גורם שלישי בין שניים יוצרת מתחים.

מנגנון הגנה ידוע הוא השלכת אשמה על ה"אחר". בכך משחרר המואשם את עצמו הן מן האחריות על מעשיו והן מן העונש הצפוי לו. רק מעטים מודים בשגיאתם, בטעותם, ברשלנותם ובאשמתם.

אדם הראשון הטיל את האשמה לא רק על האישה אלא גם על הקב"ה: "האשה אשר נתתה עמדי" - ההתקפה היא הרי ההגנה הטובה ביותר.

אמר אדם לפני הקב"ה: ריבון העולם, כשהייתי לבדי לא חטאתי לפניך וכיוון שבאת (שבאה) אצלי, האשה הזאת. היא הטעתי,... אמר לו הקב"ה -אני, נתתיה עזר לך ואתה כופה (כפוי) טובה, ואומר: 'היא ניתנה לי?! היה לך שלא לשמוע ממנה....

אמר הקב"ה: כולכם בעלי עלילות. זה תולה בזה וזה תולה בזה ... (מדרש הגדול. בראשית ג. יב יג.)

גם תלמידים תופסים לשונו של אדם הראשון ואומרים; "אני לא אשם", "בא לי", "הוא אמר לי לעשות", "פחדתי", "המורה, אתה אשם..." וכד'.

מפרשה זו אנו למדים, שכדאי לעודד בני אדם לקבל אחריות וסמכות מחד-גיסא, ומאידך-גיסא לעודדם להביע נכונות לשאת בתוצאות ולהימנע מהתחמקות מהן, גם אם אינן נעימות.

דברי המוסר שאמר הן לאדם ולחוה, והעונש שהטיל עליהם, עשו כנראה את שלהם, שהרי בפסוק סמוך נאמר: "ויקרא האדם שם אשתו חוה" (בראשית ג, כ) - משמע שנתפייסו.

מקורות לעיון ולהרחבה:
1. בראשית ד, ט; שמואל א, ט; ירמיהו לח, יט; משלי כא, כג; קהלת ט, יח.
2. רש"י שמות ב, יד - ד"ה: "ויירא משה".
3. משנה אבות א, יא - "אבטליון אומר"; א, יד - "אם אין אני לי"; ב, ט"ז - "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה".
4. תלמוד בבלי, קידושין מ, ע"ב: "יראה אדם עצמו..." ואילך; בבא מציעא נט, ע"ב:
"וזה הוא תנורו של עכנאי" ואילך.
5. רמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה ה, ג - "שאין הבורא כופה בני האדם"; ספר משפטים, הלכות מלוה ולווה א, א - "ומצוה זו גדולה מן הצדקה".
6. שו"ת מהרי"ם אלשיך, סימן ב', ד"ה "שניים שנסעו בספינה".
7. גרוסמן פרופ' אברהם, "'והוא ימשל בך' - בין תאוריה למציאות", פרשת בראשית, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, תשס"ג, גיליון 93, באתר דעת.