ראב"ע ויצא פרק ל

[ל, א]
הבה לי בנים -
שתתפלל לשם כאשר עשה אביך.

[ל, ב]
התחת אלוהים אנכי -
כאילו אני במקום השם.
ויתכן שהתפלל ולא הגיע עת שמוע תפלתו.

[ל, ג]
ואבנה -
מפורש בדברי שרה:

[ל, ו]
דנני -
דגושה הנו"ן, לחסרון הנו"ן הנוסף:

[ל, ח]
נפתולי -
שם מבנין נפעל.
וטעמו: כאדם שיאבק עם אחר ויפתל לנצח אותו כדי להפילו.
וכן: תתפל.
וטעם: זכר אלוהים כי לכבוד השם נתתי שפחתי, או השם עזרני בהאבקי.

[ל, יא]
בגד -
שתי מלות, והאל"ף חסר וכן בכל.
וכן במה כאשר מפורש ביחזקאל.

וטעם גד –
גדוד, כי יש לה גדוד בנים.

ויש אומרים:
שפירוש גד מזל טוב, כאשר הוא בלשון ישמעאל.
וכמוהו: העורכים לגד שלחן והוא כוכב צדק.
והנכון להיותו כמו: גדודי השמים.

[ל, יג]
באשרי -
בעבור אשרי.

[ל, יד]
דודאים -
אמר המתרגם:

יברוחין.
וכן יקראו בלשון ישמעאל ויש להם ריח טוב.
וכן כתוב: הדודאים נתנו ריח והם על צורת בן אדם, כי יש להם דמות ראש וידים ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון, בעבור שתולדותם קרה.

[ל, טו]
תחת דודאי בנך -
חלף ושכר.

[ל, כ]
זבדני אלהים -
כטעם נתן לי חלק, ואין לו אח במקרא.

יזבלני -
יזבול עמי יהיה זבולו עמי תמיד. כמו: בנה בניתי בית זבול.
וכמוהו: בני יצאוני - יצאו ממני.
ויבואני כולם - הם פעלים עומדים:

[ל, כא]
ואחר ילדה בת -
יש אומרים:

כי עם זבולון הייתה בבטן אחת.

[ל, כג]
אסף אלוהים את חרפתי -
כטעם כרת.
וכן: ונאסף שמחה וגיל.

ואחרים אמרו:
כי השם ראה החרפות שהיו הנשים מחרפות אותי, בעבור היותי עקרה וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם.
והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בשבע שנים, וכאשר ספרים הקדמונים מצאום בני שישה חדשים וימים במספר.
ויתכן שנתנה לאה שפחתה ליעקב קודם שנולד נפתלי, גם הרתה רחל קודם שנולד זבולון, וגם דינה לא ידענו מתי נולדה.

[ל, כו]
אשר עבדתי אותך בהן -
שב אל נשי לא אל ילדי, כמו: וישם דמי מלחמה בשלום:

[ל, כז]
נחשתי -
כמו נסיתי, כי הולך היה לקראת נחשים, ויש לו תרפים.

[ל, כח]
נקבה -
לשון צווי. במשקל: זכרה לי אלהי לטובה, ופירושו פרש.
וכן: אשר פי ה' יקבנו. ודגשות הקו"ף להתבלע הנו"ן בו, כמו: אשר ידבנו לבו.

[ל, ל]
לרגלי -
בעבור רגלי, כי דרך בני אדם לומר רגל טובה יש לפלוני.
והטעם: כי התברכת משעה שבאתי לביתך.

[ל, לא]
ה"א מאומה נוסף ונמצא חסר

[ל, לב]
עקדים -
ברגל.
והטעם: שומה שעקדה הרגל.

ונקודים -
שיש בו נקודות נקודות.

וברודים -
מגזרת ברד שיש לו שומות לבנות.

ומלת טלוא
שם כלל והיא מגזרת בלות ומטולאות והטעם, כמו שומות.

וטעם כל שה נקוד וטלו -. תיש.
וכן כתוב: שה כשבים ושה עזים ואחר ששם טלוא כלל.
הנה פירוש, כל תיש נקוד וברוד.

כל שה חום -
הוא השחרות.
ויתכן שנקרא השחרות כן, מפני החום, כי השחרות יותר חום מן הלבן.

וטלוא ונקוד בעזים -
עקוד וברוד ונקוד.

[ל, לג]
אשר איננו נקוד וטלוא -
נקוד ברוד ועקוד.

בעזים -
זכרים ונקבות:

וענתה בי צדקתי -
לפניך היא תעיד כאשר תבא ותראה שכרי. והוא העדר, שאפריד לנפשי אם לא מצאת התישים והעזים עקודים נקודים וברודים והכבשים שחורים - גנוב הוא אתי, והנה אתה הסירות מן הצאן כל עקוד ונקוד וברוד בעזים וכל חום בכשבים.

[ל, לד]
ויאמר לבן הן -
כמו הנה. כי הה"א נוסף כמו: האלה האל:

[ל, לה]
ויסר ביום ההוא את התישים העקדים והטלואים -
שפירש הנקודים וברודים.

הנקודות והטלואות -
פירוש העקודות והברודות. וזה טעם: כל אשר לבן בו.

וכל שה חום כבש שחור -
והוא שם תאר, כמו פעול ומשקלו סוג לב.
ומלת הסר משם על דעת מדקדק גדול שם הפועל, להסיר משם ואלה שכרי.
ופירוש: ויתן ביד בניו. של יעקב, רק וישם דרך שלשת ימים על לבן הוא.
וזה הפירוש איננו נכון כי אין ליעקב בן גדול מראובן ועוד אין לו ז' שנים.
וכן פירוש הפרשה הסר משם – כמשמעו, לשון צווי.
והטעם: והיה שכרי כאלה, אחר שתסירם:

ויסר ביום ההוא -
לבן הסיר.

[ל, לו]
וישם -
גם הוא לבן:

[ל, לז]
מקל -
בפת"ח הקו"ף, בעבור שהוא סמוך.

לבנה לוז וערמון -
עצים הם, רק לח שם התואר.

והגאון אמר:
כי לוז שקדים, בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל כי הב' לשונות והארמית ממשפחה אחת היו.
מחשף הלבן -
שחשף הקלף, כמו: חשף ה':

[ל, לח]
פצל -
הטעם כרת כריתות קטנות.
ברהטים -
מקום חבור המים שישתו הצאן שם.

ויחמנה -
נתחברו פה לשון זכרים ונקבות כמו: וישרנה הפרות.

[ל, לט]
ויחמו -
נתעברו.
ובאה זאת המלה משונה בנקוד בעבור אות הגרון. והיה ראוי להיות כמו: וישבו לאכל לחם. ואל תתמה, בעבור שאמר על הצאן לשון זכרים, כי משפט הלשון להפריש בין זכרים לנקבות בלשון יחיד. רק בלשון רבים לא יחושו.

אל המקלות -
מן המקלות.
ורבים יתמהו ויאמרו כי זה פלא.
ואמת שהוא מפלאות התולדות. וכן המשפט, אפילו האשה שנבראה בצלם המלאכים.

וטלואים -
הם הברודים, כי שם כלל הוא.

[ל, מ]
והכשבים הפריד יעקב -
ועוד עשה דבר אחר שהפריד הכשבים ובחר מהם כל עקוד וכל חום ושם פני הצאן אליהם, עד שתלדנה כן, והנה היו לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן.

ויש אומרים:
כי וישת לו עדרים מאוחר, כי הכשבים הפרידם מעדרים שלו.

[ל, מא]
הצאן המקושרות -
בימי ניסן וכל אשר תלדנה היו חזקים ובריאים.

[ל, מב]
ובהעטיף הצאן -
הם בימי תשרי וזה עשה יעקב שלא ירגיש לבן בדבר המקלות.

העטופים -
שאין כח בהם, כמו: נפשם בהם תתעטף.


הפרק הבא    הפרק הקודם