[ז, ד]
כי לימים עוד שבעה –
כי ביום השביעי ימטיר עד סוף ארבעים יום, והנה זה היה בעשור לחדש השני. ובסוף המ"ם יום מהתחלה ישוב האמצעי אל הנכח והוא סוד.

ומלת היקום לא מצאנוה כי אם בפרשה הזאת, ושרשו מהפעלים שהפ"א שלהם איננו שלם על משקל כרוב.

ויש אומרים:
שהוא מהפעלים נחי העי"ן והוא הפוך. כמו: ריבה ה' את יריבי.
ומלת יקום כלל לכל חי, שהוא על האדמה:

[ז, ה]
ויעש נח -
כאשר צוהו ובא עם ביתו קרוב אל התיבה.

[ז, ז]
מפני מי המבול -
מפני פחד מי המבול.
והנה באותם השבעה ימים באו מעצמם מן הבהמה הטהורה רבות וכן מהעוף הטהור ומהאחרים, וכל רומש זכר ונקבה באו.

[ז, יא]
נבקעו כל מעינות תהום רבה -
מעינות, סמוך באין מעינות מוכרת.

תהום -
לשון זכר ונקבה.
וכן: תהום רוממתהו. ולא הזכיר הנחלים, כי מהמעינות יצאו וכאשר נבקעו עליו המים ונפתחו חלונות האוצרות בשמים וירדו המים ונתבלבלה הארץ ואין מבדיל בין יום ובין לילה.
והעד שאמר: יום ולילה לא ישבתו.
וכאשר נפסקו מימי השמים, אז ידע נח כי עברו ארבעים יום וארבעים לילה, כי השם גלה לו זה הסוד.

וארבות -
כמו: הנה ה' עושה ארבות.
והאוצר והחלון כלשון בני אדם ומשפטם.

ויש אומר:
שהאל"ף שורש כמו כבודות.

ויש אומרים:
שהאל"ף נוסף, כמו: אלף אגורת והם מפעלי הכפל.
וביום י"ז שהחל המבול נכנס נח וביתו בתיבה והכניס בתוכה החיה והבהמה והרמש והעוף. ומלת צפור –
שם כלל לאשר יש לו כנף. והפלא שבאו כולם מעצמם שניים שניים.

[ז, טז]
והבאים זכר ונקבה -
טעמו הבאים בתיבה.
וטעם ויסגור ה' בעדו –
הוא לשבח, שהסגירה בעת הזאת טובה יותר מהפתיחה ובעת אחרת לגנאי, יסגור על איש.

ויסך אלוה בעדו. והעד ראש הפסוק.
והנה סגר הפתח והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד היו כולם מתים וכבר נכתב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.
אם כן מה טעם ויהי המבול על הארץ ארבעים יום?!
וכן פירושו: כאשר היה המבול ארבעים יום על הארץ רבו המים ונשאו התיבה וגבהה מעל הארץ, וזה אות כי עד ארבעים יום לא זזה ממקומה.

[ז, יט]
מאד מאד -
פעמים שאין לרוב ממנו.
וכן אחר שאמר: ויכסו כל ההרים הגבוהים.
למה אמרו ויכסו ההרים?
וכן פי' כל הר גבוה, כסה במים וחמש עשרה אמה כסו ההרים הנזכרים, ואנחנו נאמין בדברי אלהינו ונעזוב הבלי בני האדם, שיאמרו על הר אחד גבוה שהוא במלכות יון:

[ז, כא]
ופירוש ויגוע - וכבר גוע ורבים בתורה, כמוה: ואתחנן.
וכן: וימטר עליהם מן על פירוש האמת.
ומלת ויגוע מיתה, ובפירש: ויגוע וימת, אבאר לך זה.
והנה ברור לך שמלת רמש כלל לעוף ולבהמה ולחיה ולשרץ, שהוא דק ולאדם.

[ז, כב]
ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם.

ורבים אמרו:
שנקראת כן, בעבור שהוא מן השמים ואם הם שני שרשים, ימצא כמוהו.

[ז, כג]
וימחו מן הארץ -
נמחה שמם מן הארץ, כי אין להם זרע ונשאר רק נח לבדו ואשר אתו. והנה זאת תשובה גמורה על חסירי הדעת מאחינו, שאומרים שלא היה המבול בכל הארץ.

[ז, כד]
ויגברו המים חמישים ומאת יום -
בעבור שנבקעו המעיינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר, תמיד בלי הפסקה והעד שאמר: ויכלא הגשם.