ראב"ע לפרשת נח פרק ח
[ח, א]
ויזכור אלוהים את נח -
גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העקר.
ואת כל החיה -
כלל לחית השדה ולעוף השמים ולכל שורץ על הארץ.
וטעם
ויזכור –
השבועה שנשבע לנח.
ויעבר אלוהים רוח -
העבירו תמיד.
וישכו המים –
וינוחו ולא גברו.
וכן:
וחמת המלך שככה ודגשות הכ"ף לחסרון העי"ן, ושניהם מהבנין הקל:
[ח, ב]
ויסכרו -
כמו ויסגרו, ואין הכ"ף מתחלפת בגימ"ל, רק הם שתי מלות.
והטעם אחד, כי לא יתחלפו חוץ מאותיות יהו"א וסמ"ך בשי"ן.
ויכלא הגשם -
נכלא בתוך האוצר.
[ח, ג]
וישבו המים -
למטה מהארץ כמשפטה בסוף חמישים ומאת יום, גם זה החשבון בדרך נבואה ידעו.
והאומרים: כי הנה מצאנו מאה וחמשים יום חמישה חדשים וזה לנו לאות שהם חדשי חמה, והנה לא דברו נכונה על דבריהם, כי שנים ימים יחסרו.
גם האומר: כי בחשבון העיבור היה עושה וישים בחדש השני מרחשון ותהיה השנה שלימה. ולמה כל זה ואפילו היה כתוב כי נח היה חשבונו על החמה או תחילת השנה מתשרי, לא נתנו המועדים על יד נח.
גם יתכן על מנוח התיבה לדבר דברים ארוכים, לכן לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה.
[ח, ה]
בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים -
והנה נח קבע אחד לחדש ולא ראה הלבנה, כי עוד לא פתח חלון התיבה, ובעשור לחדש שבט שלח את העורב ותמיד היה הולך ושב עד שיצא נח, כי כן אמר:
עד יבושת המים.
וביום שיבשה הארץ יצא נח וכל אשר אתו, ואחר שבעת ימים ששלח את העורב שלח את היונה, וזה היה ביום שבעה עשר לשבט שהוא החדש העשירי מיום המבול, והנה הוא על המבט המרובע והעד שאמר:
וייחל עוד שבעת ימים אחרים.
[ח, י]
ומלת
ויחל עוד-
על דעתי מתחילה, כי אילו היה מגזרת תוחלת היה וייחל כמו
וייקץ או
ויחל, כמו:
וישב יעקב ויתכן להיותה מלה זרה בדקדוק.
ויוסף שלח את היונה מן התיבה -
בארבעה ועשרים בשבט:
[ח, יא]
טרף בפיה -
יש אומרים:
שהיא מלה מוכפלת בטעם, כמו: אדמת עפר, ויפרשו טרף כמו עלה זית. וכן כל טרפי צמחה. והראיה שיש תחת הרי"ש קמ"ץ גדול כמו זהב ועשן.
והנכון בעיני, שיהיה הבי"ת נוסף כבי"ת
ברוחו שמים שפרה. והוא באחד, ובא בקמץ.
כמו:
כי הוא טרף,
אריה שאג וחבריהם.
או יהיה טרף קמץ, בעבור שהוא תואר השם, כמו: חכם והטעם כמו טרף, כי יש תואר דומה לפועל ויש תואר דומה לפעול.
[ח, יב]
וייחל -
מבנין נפעל ובא מלעיל כמו:
וילחם ויצמד, ויש מזה הבנין שהוא מלרע, כמו
ויפקד מקום דוד. ובא יו"ד וייחל בשרשו השלם, כיו"ד או
ירה יירה.
ובאחד באדר שלח את היונה.
ולא יספה -
כמשפטה.
לשוב אליו עוד -
לעולם.
וכן:
עוד טומאתו בו.
עוד כל ימי הארץ:
[ח, יג]
חרבו המים -
לכן לא תוכל הרגל לדרוך על הארץ שהיא רכה, כי פניה חרבו לבדם ואחר כך יבשה הארץ. והאומרים על שנת הלבנה, נשען בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה צריכים להיות שנתם שלמה.
ועוד: מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה, רק עמד שנת החמה ועוד עשרה ימים.
[ח, יז]
היצא -
כמו השלם.
וכן:
הישר לפני דרכך.
ושרצו -
יולידו.
[ח, יט]
למשפחותיהם -
כמו למינם.
ויש אומרים:
שהולידו בתיבה וכל משפחה יצאה ולא התערבה באחרת, וזה איננו רחוק.
[ח, כ]
הבהמה הטהורה -
עשר, ולא נדע מספר העוף הטהור, כי הוא יותר מהטמא. והנה המזבח בנהו באחד הרי אררט:
[ח, כא]
וירח -
על משקל
וינח בכל גבול מצרים.
ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקדש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב:
אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב.
הניחח –
מלשון מנוחה והחי"ת כפול כהכפל פ"א
ונאפופיה.
והטעם שהניח הריח מהזעף, או שיניח כח עליון.
אל לבו -
כמו:
עם לבו, ואחרי כן גלה סודו לנח כי נביא היה.
וטעם
לא אוסיף עוד לקלל –
כאשר קללה ע"י אדם כי כן כתוב:
ארורה האדמה.
יצר -
היא התולדה אשר נוצרה לו.
ולא אוסיף עוד -
על המבול.
ומלת
עוד לעולם.
או פעם שנית.
וכן:
ויבך על צואריו עוד.
[ח, כב]
עוד כל ימי הארץ וגו. -
לאות כי יש לה קץ קצוב.
ומה נכבד דרש סביב
שמנה עשרה אלף. רק לא ידענו אחד מני אלף:
זרע וקציר-
חלק השנה לשנים ואחר כן לארבעה.:
קור - כנגד
החום,
וקיץ - כנגד
החורף,
והם כנגד ארבע תקופות בשנה וכולם יום ולילה יחלקו, כי מה שחסר מזה נוסף בזה ואחר כן ישוב העודף ויחסר ויוסיף על החסר, עד היותם בשווה.