פרק טו, א
אל תירא אברם אנכי מגן לך. בילקוט מסיק:

לפי שהיה אברם מפחד שמא קבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעולם הבא, אמר לו הקב"ה אל תירא שכרך מתוקן לעתיד לבא זה שאמר הרבה מאד כמה דאיתמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ע"כ.

וקשה על זה המדרש, אם כן מהו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', מה ענין הבנים לשכר העולם הבא.
ויש ליישבו על דרך שמסיק בפרק יש נוחלין (ב"ב קיז) אר' יוחנן כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, כתיב הכא (במדבר כז ח) והעברתם את נחלתו לבתו, וכתיב התם (צפניה א טו) יום עברה היום ההוא. וקשה למה הביא ראיה מדברי קבלה לדברי תורה היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג כו) ויתעבר ה' בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה גם על הענין ולא על הלשון לבד. כי ר' יוחנן סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו אינו פטור בלא גיהנם, שנקרא יום עברה היום ההוא. ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש פסוק (תהלים נה כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים, על מי שאינו מניח בן. כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר (שם קכח א) אשרי כל ירא ה' וגו', וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו', הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'.
לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא, ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. ואם תאמר ליתן שכרי בעולם הזה, על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי. ועיין כל הדרוש הזה בפרשת פינחס בפסוק עלה הר העברים (כז יב) כי הוא דרוש יקר.

פרק טו, ח
במה אדע כי אירשנה.
רז"ל אמרו (נדרים לב)

בעבור שאמר אברם 'במה אדע', נענש ב'ידוע תדע'.

והשכל ימאן לקבל דרוש זה, שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש, ושיני בניו תקהינה?! על כן לבי אומר וגומר שגלות מצרים היו לו סיבות אחרות, ונחלקו בו רז"ל, ותמצא כל הדעות במהרי”א [-אברבנאל], כי ידו קבצם, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הדעות ההם.
אך שבעל מדרש זה קשה לו, יהיה הטעם אל הגלות מה שיהיה, למה זה הגיד הקב"ה בשורה רעה זו לאברם לצערו בחנם. על זה אמר שבעון במה אדע שרצה לידע דבר שלא היה בו צורך לידע, כי מה לו לבקש אות על דבר ה', על כן נענש בידוע תדע שהודיעו הקב"ה דבר לצערו וזה גם כן מדה כנגד מדה.
ובענין זה ששאל אברם, תמהו רבים למה שאל אות על ירושת הארץ ולא שאל אות על הבטחת הזרע. ואני שואל עוד שאלה אחת: למה לא שאל אות על הארץ מיד כשאמר לו הקב"ה בפעם ראשון לזרעך אתן את הארץ וגו'? גם בספיקות אלו רבו הדעות.
ואני אומר שהאות אשר שאל לא שהיה אברם מסופק בייעוד האל יתברך, זולת שרצה שיכרות לו הקב"ה ברית לסלק מעליו כל טוען ומערער. לפי שלמעלה אמר לו 'לזרעך אתן', משמע מתנה בעלמא, ועל זה לא היה מבקש אברהם כריתות ברית כי מי יערער על המתנה אשר נתן לו ה' כי לו יתברך תבל ומלואה, ובידו ליתן הארץ לכל מי שירצה. אבל אחר שאמר לו הקב"ה לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, משמע שנתינה זו שהזכיר היינו תורת ירושה. לפי שנח כשחלק הארץ לבניו נתן ארץ כנען לבני שם, ועתה בא אליה בתורת ירושה. אז חשב אברם שמא שאר יורשיו של שם יערערו על חלקם, כי בני שם עילם וארפכשד ואשור ולוד וארם, ואברם יצא מן ארפכשד, ושמא שאר בני שם יערערו על הירושה. על כן אמר במה אדע כי אירשנה. מה האות שאני לבד היורש בלי ערעור. ובאה לו התשובה קחה לי עגלה משולשת וגו'. כדרך שכרת ה' לאהרן ברית מלח עולם לסלק מעליו ערעור של קרח, כך כרת ה' ברית לאברם לסלק מעליו כל טוען ומערער, כי זאת לפנים לחק שכל כורתי ברית עוברים בין הגזרים כנודע.

פרק טו, ט
קחה לי עגלה משולשת. בענין מראה זו רבו הדעות, אענה גם אני חלקי ואומר. לפי שמצינו בהבטחת הארץ שמזכיר לפעמים האבות ולפעמים זרעם, והיכן מצינו שהיה לאבות חלק בארץ, הלא היו כלם גרים בארץ, והכתוב אומר כי לך אתננה, וכתיב (שמות ו ח) לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו'. על כן למדו רז"ל (סנהדרין צ)

מכאן לתחיית המתים מן התורה, שנאמר (שמות ו ד) לתת להם, לכם לא נאמר, אלא להם.

וגם זה מחוסר ביאור, וכי לתחיית המתים ינחלו האבות חלק בארץ בעולם הזה?
אלא אין זה כי אם הקבורה, שיקבלו חלקם להיות להם מקום קבורה בארץ, לפי שכל מתי ארץ ישראל חיין תחלה לעתיד, כמו שיתבאר בעז"ה בפרשת וארא (ו ג). אבל זרעם קבלו חלקם גם בחיים בעולם הזה, והאבות דווקא לאחר מיתה, שיחיו תחלה. על כן הראה לו הקב"ה במראה זו עגלה כנגד אברם, שנאמר בו (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם. ועז כנגד יעקב שהלביש על צואריו עורות גדיי עזים. ואיל כנגד יצחק שהקריב תמורתו איל. וכן פירש רש"י בפרשת נשא בקרבנות הנשיאים. (במדבר ז כא) ותור וגוזל אלו ישראל. ויבתר אותם בתוך רמז כי שלשה אבות אלו דוקא אחר ביתור, דהיינו אחר מיתה יקבלו חלקם בארץ, כי מתי ארץ ישראל חיין תחלה, אבל לא בחייהם. ואת הצפור לא בתר כי ישראל שנמשלו לתור וגוזל יבואו חיים לארץ, כי בזה הראה לו הקב"ה מי ומי ההולכים לארץ, ובאיזה אופן יהיה לאבות חלק בארץ, והוא אחר ביתור ומיתה, דהיינו אחר הערב שמשם בעולם הזה בנפול תרדמת המיתה עליהם. זה שאמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם, כמה דאיתמר (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש. להורות כד ניים ושכיב אברם, אז יקבל חלקו בארץ, אבל לא עכשיו, כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ובני ישראל יהיו באי הארץ אחר הערב שמשו של אברם ותרדמת המות כאמור.
אך בתנאי זה, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם תחלה, ועבדום. ומה שהתחיל בלשון יחיד זרעך, ואחר כך אמר ועבדום לשון רבים, לפי שהגרות התחיל משנולד יצחק והאבות היו יחידים, אבל העבדות התחיל אחר שנתרבו. ומה שנאמר בארץ לא להם, יש אומרים: שקאי על אנשי הארץ כי גם המה גרים בארצם כמו שלמדו מן הפסוק (בראשית מז כא) ואת העם העביר אותו לערים. כדי שלא יקראו את ישראל גולים.
ומה שהזכיר ד' דברים, גירות, ועבדות, ועינוי, וריחוק השכינה בארץ לא להם, יתבאר בע"ה לקמן פרשת וארא. (ו ו) וטעם למספר ת' יתבאר בע"ה פרשת חיי שרה (כג טז).