פרק ב ג
אשר ברא אלהים לעשות. לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין, ודווקא מאותה בריאה שבת. אבל מבריאת יש מיש לא שבת, כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת, וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש, כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר, כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה. על כן נאמר אשר ברא אלהים לעשות, שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו. ומכלל זה אנו למדין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא, דאם לא כן מה יום מיומים.
ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר, לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה, והבקר זמן המלאכה. כמו שנאמר (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה, או כולו מלאכה. אם כן אין בו הבדל בין ערב לבקר, כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה, כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש. (תדא"ר א).
ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות - בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.

פרק ב, ד
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם.
אמרו רבותינו ז”ל במדרש (מנחות כט)

בה"א בראם. שעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד.

ונראה שדעת בעל מדרש זה הוא, לפי שכל שירות העולם הזה נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה, כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העולם הזה מעורבים בצער ויגון כנקבה שיש לה צער לידה כך כל עניני העולם הזה הם בדרך תולדה. אבל העולם הבא נברא ביו"ד, המשותפת לזכר שאין לו צער לידה, כך יהיו לעולם הבא כזכרים לא יולדים, ושם השמחה שלמה. על כן נשתתף שם יה בין איש לאשה ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.
ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולמעלה הקדים שמים לארץ?
לפי שאמרו רבותינו ז”ל (רש"י כאן א א בר"ר יב.טו)

רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין, וראה שאינו מתקיים, חזר ושתפה למדת הרחמים.

והנה לא איש אל ויתנחם. ומעיקרא מאי סבר|? אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם, על כן האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה. כי למעלה הזכיר שם אלהים, וסמכו ל'את השמים' המרבה כל צבאם, כי המה נבראו במדת הדין לבד. וכאן הזכיר שיתוף של רחמים, וסמכו אל הארץ, כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה.
ועל שיתוף זה אמר המשורר (תהלים סב יב)

אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו'

כי מתחלה אחת דבר אלהים, רצה לומר מדה אחת נזכרה בשם אלהים, באמרו בראשית ברא אלהים. ואחר כך שתים זו שמעתי וגו' שתי מדות, באמרו ביום עשות ה' אלהים. רמז לדבר, שתים זו עולה למספר כ"ו, כמספר שם של רחמים. וחלקו לשני פעמים י"ג, כמספר 'אחד' ו'אהבה' הכלולים בשם של רחמים, הסמוכים זה לזה בפסוק 'שמע ישראל וגו' ה' אחד, ואהבת' וגו'. (דברים ו ד,ה).
ונתן טעם לדבר למה לא בראו בשם אלהים לבד, כי עוז לאלהים לפי שכל העוז והתוקף מתיחס לשם אלהים, ואין כח ביד נבראי מטה לקבל את כל מעשה תקפו וגבורתו יתברך כלל וכלל. אבל לך ה' חסד כי לשם של רחמים, הנקרא בשם של אדנות, אליו החסד והרחמים, כי יבא הזמן שתרצה לשלם לאיש כמעשהו כפי כח המקבל והעושה, לא כפי כחך יתברך.
ונקט לשון נוכח באמרו ולך ה' חסד, ולשון נסתר בשם אלהים כי עוז לאלהים, כי בשעת הכעס, שמדת הדין שולטת בעולם, נראה כאילו הסתיר ה' פניו מן הבריות. ובשעת החסד והרחמים, יאר ה' פניו אלינו וק"ל.

פרק ב, ז
ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.
פירש רש"י:

אף לבהמה יש נפש חיה, אך זו חיה שבכולם שנתוסף בו דעה ודבור.

ופירושו דחוק. כי לא פירש במקרא חיה מכולם.
ובעקדה פירש שנשמת חיים זו הרוח החיוני הנמצא באדם בעצם וראשונה, ומצדו יהיה האדם לנפש חיה כשיתוסף בו השלמות השני והשלישי, על דרך נפש רוח ונשמה. וחשב הרב שהסכים רש"י על ידו. אמנם גם פירוש זה אין נאות לקבלו, שיאמר נפש חיה על השלמות האחרון, אחר שלשון זה נאמר גם בבהמות וחיתו ארץ.
לפיכך לבבי לא כן ידמה, כי אם לפרש הפך דבריהם ממש, כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחי, צא ולמד מי הנופח, ותמצא שזה מדבר בחלק אלוה ממעל. ויאמר אף על פי שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת, מכל מקום ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים, כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא יב). ועיקר שלמותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים. אבל בתחילת הויתו, אף על פי שכבר נופח בו נשמת רוח חיים, מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד, ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה', הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה.
אבל שור או כשב או עז כי יולד, באותו יום נברא עם כל שלמותו ואין בו תוספת שלמות. וגלה לנו הכתוב דבר זה שלא יטעה האדם בעצמו לאמר שבלא יגיעה ועמל יבא לידי שלמותו אשר כבר נוצר עמו, ויסמוך על יתרון זה שנמצא ביצירתו. כי אין הדבר כן, אלא הכל תלוי בפועל כפיו, כי יש בידיו תמיד להחליף ולהמיר הטבע בשכל והשכל בטבע. ומטעם זה לא נאמר ביצירת האדם וירא אלהים כי טוב, לפי שביצירתו עדיין לא ניכר מה טובו ומה יופיו.

פרק ב, ט
ועץ החיים בתוך הגן.
תרגומו:

ואילן חייא במציעות גינתא ואילן דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש.

רצה לתרץ בזה למה לא הזהירו הקב"ה לאדם על שניהם יחד, שלא יאכל מעץ הדעת ומעץ החיים, אלא לפי שעץ החיים מטבעו שהאוכל מן העץ עצמו חי לעולם, כי לא היה לו פרי כלל וטעם העץ היה כטעם פרי, אבל עץ הדעת היה לו פרי נחמד למראה כל אכליו יאשמו לידע בין טוב לרע יותר מהצורך. לפיכך קודם שאכל מן עץ הדעת, לא היה צריך להזהירו על עץ החיים, כי לא היה נחמד למראה ולא היה בו עדיין דעת להבחין תועלת אכילת העץ ההוא, כי עץ בעלמא הוא, וסתם בהמה אינה אוכלת עץ כי אם איזו דבר נחמד למראה שיש פרי. אבל אחר שאכל עץ הדעת, היה חושש פן יבחין בשכלו בתועלת עץ חיים ויאכל ממנו כדי שיחיה לעולם, על כן גורש משם.

פרק ב יח
לא טוב היות האדם לבדו. לפי שבכל מקום שיש שינוי ומחלוקת אין הטובה מצוי שם. שהרי מטעם זה לא נאמר כי טוב בשני, לפי שבו נברא המחלוקת, כי כל מספר שנים יש בו חלוקה ופירוד.
ואם כן, אם היה האדם נוצר כל אחד מהם מחומר בפני עצמו, אם כן יהיו שנים גופים מוחלקים, ולא יהיה הטוב דבק בהם, יען כי יהיו נעדרים מן האהבה והאחדות, ויהיו קרובים לבא לידי פירוד ומריבה וליתן ריוח בין הדבקים. והאדם מדיני בטבע, צריך יותר אל האהבה והאחדות מכל שאר בעלי חיים, לפיכך אמר שלא טוב היה אם יהיה האדם נוצר מן חומר אחד והאשה מן חומר אחר, לפיכך אעשה לו עזר כשיהיו מן חומר אחד, אז יהיה כל אחד לעזר ולהועיל אל השני. ויהיו זה כנגד זו פונים פניהם זה לזה, כי זה מורה על האהבה, כמו שכתוב (תהלים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. שאין פירושו של התנגדות של מריבה, אלא התנגדות של אהבה כמים הפנים. לאפוקי בזמן שהמריבה מצוייה, כל אחד פונה לחבירו עורף ולא פנים. לכך נאמר אעשה לו עזר כנגדו.

ויש אומרים:
לא טוב, שאין האדם נקרא עושה טוב במצות השם יתברך כשהוא לבדו ואין לו מתנגד המטהו לדרך רע. לפיכך אעשה לו עזר כנגדו, כי במה שתהיה אשתו כנגדו להסיתו לדרך רע, והוא לא ישמע לה וינצחה, אז הוא נקרא עושה טוב, כי אדם אין צדיק בארץ כשיעשה טוב מצד ההכרח ולא יוכל לחטוא, כי אם מצד היות לו אפשרות על החטא וינצל.

פרק ב כא
ויסגור בשר תחתנה.
אמרו במדרש (בראשית רבה יז ו)

שלא נמצא סמ"ך בתורה עד שנבראה האשה, לפי שנברא השטן עמה.

ויש ליתן טעם למה דווקא סמ"ך יותר מן ט' או נ'. לפי שסמ"ך לשון סמיכה, להורות כי מצד האשה צריך האדם לסמיכה, כי ה' סומך ידו שלא יפול במצודתה, כמו שכתוב (משלי יט יד) ומה' אשה משכלת, וסומך ידו גם שלא יפול בידי יצרו הרע.
כאמרו רבותינו ז”ל (קידושין ל)

אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.

וסמיכה זו רמוזה בפסוק ויסגור בשר תחתנה, שהקב"ה סוגר בעדו שלא יכשל בה, מלשון ויסגור ה' בעדו, דהיינו סגירה של הצלה.
ומה שכתוב ויבן ה' את הצלע. הזכיר לשון בנין, להורות שאין צריך בזיווג זה כי אם לכדי שיהיה העולם בנוי ולא חרב, כמו שכתוב (שם ל ג) ואבנה גם אנכי ממנה. שעל ידי הבנים נקרא האדם בנוי, וכן בן נגזר מלשון בנין, כמו שפירש רש"י לקמן ע"פ ויולד בן (שם ה כח).