פרק כב, ב
ולך לך אל ארץ המוריה. הזכיר לך לך היינו אל עצמותיך כי משם תוצאות החומר, אשר לוקח ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, כמבואר פרשת לך לך (יב א). ובמלת המוריה נראה יה מיותר, שהרי נאמר אלך לי אל הר המור (שיר ד ו). אלא לפי ששם מקום אבן שתיה, אשר ממנו הושתתו שני עולמות שנבראו בשם של יה, כי שער השמים שם הוא, ושם נשלם הזיווג בין הקב"ה לישראל, כדיבוק בעל באשתו אשר שם יה מתווך ביניהם, ויגיד עליו ריעו ט"ו מעלות שהיו מן עזרת נשים כמספר שם יה. והיה סימן לבית המקדש שיבנה בו אחר ט"ו דורות שמאברהם עד שלמה.
ומה שאמר, על אחד ההרים אשר אומר אליך. לפי שהמקום ההוא לא גלה הקב"ה לשום בריה שבו יבנה המקדש, כמו שיתבאר טעמו לקמן פרשת ראה (יב ד) בע"ה, זולת אברהם ידע סוד זה, כי על כן קראו ה' יראה כמו שיתבאר בסמוך בע"ה בפסוק ה' יראה.

דבר אחר:
אשר אומר אליך כי לעתיד יהיה דבר ה' אל נביאיו משם, כמו שכתוב (שמות כה כב) ודברתי אתך מעל הכפורת.

ויש אומרים:
אשר אומר אליך קאי על והעלהו לעולה, לא אמר והעלהו עולה, אלא לעולה היינו להעלות עולה אחרת אשר אומר אליך מי יהיה העולה, או בנך או איזו דבר אחר.

פרק כב, ד
וירא את המקום מרחוק. אבל לא מקרוב, כי ראה זיו שכינת הקב"ה שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דווקא, ראייה חושית כהסתכלות בשמש שמרחוק יכול האדם להסתכל בה אבל לא מקרוב, כי אין כח בחוש הראות להסתכל בשמש בהיותה קרובה לאדם. ק"ו בן בנו של ק"ו זוהר זיו שכינתו יתברך. וכן אמר משה (שמות ג ג) אסורה נא ואראה וגו' אסורה נא היינו להתרחק מן המקום הקדוש ולא להיות קרוב לו, והכל כדי שיוכל לראות, וכן אמר ירמיה (לא ב) מרחוק ה' נראה, משמע אבל לא מקרוב.

פרק כב, ה
שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור. דאם לא כן היה לו לומר ישב החמור עמכם. ולמה עשה אותם טפילה אל החמור, כי החמור פועל בטבע והמה חוטאים ברצון, על כן עשה אותם טפלה אל החמור.

פרק כב, ז
ויאמר אבי וגו'. ולא אמר לו יצחק עדיין כלום, אלא קראו אבי ושתק, לפי שהרגיש יצחק שרצון אביו להעלותו לעולה, וחשב אם כן אינו מרחם עלי כרחם אב על בנים ונהפך לי לאכזר, כי לא ידע עדיין שזה רצון בוראו, על כן קראו אבי, לנסותו אם יעננו, שעדיין קבוע בלבו שהוא אביו, או אם כבר הסיחו מלבו כאילו אינו בנו, כי בזה רצה לידע מי יהיה הנשחט, וכאשר ענה לו הנני בני, והורה לו שעדיין כל געגועיו עליו, א"ל אם כן איה השה לעולה, וא"ל אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא אני בחרתי בך כי אם אלהים, ואני ואתה שנינו חייבים בכבודו. אז וילכו שניהם יחדיו בכוונה אחת, לאפוקי עד הנה היו חלוקים בדעתם.

פרק כב, יא
אברהם אברהם. לשון חיבה, ומה שלא קראו בפעם ראשון שתי פעמים לשון חיבה לפי שעדיין לא נודע חיבתו לכל באי עולם, כי שמא לא יעמוד בנסיון, ואחר שעמד בנסיון אז נראה לעין כל ביתר שאת ויתר עוז על זולתו, על כן קראו אברהם אברהם שני פעמים, לשון חיבה, כי נסיון זה היה לתועלת המנוסה להודיע חיבתו.

דבר אחר:
לפי שבשעה שעסק במצוה בעקידת בנו היה כל כך טרוד במצוה לגומרה כהלכתה עד שלא היה נותן לב לקול הקריאה, לפיכך הוצרך לקרותו שנית. וזהו טעם לכפל אברהם אברהם, מה שאין כן בראשונה, שלא היה עדיין טרוד במצוה.

ויש אומרים:
שאברהם הבין בקריאה זו שמן השמים יעכבוהו, לפיכך עשה את עצמו כאיש נדהם וכאיש אשר לא שומע כדי לגמור המצוה, עד שקראו שנית.

פרק כב, יב
עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אין כל לשון עתה ממעט הזמן הקודם לו, שהרי מצינו (עקב י יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה, וכי קודם זה לא שאל ממנו היראה, אלא שהוא כאלו אמר והנה ישראל. כך עתה ידעתי כאלו אמר הנה ידעתי.

ויש אומרים:
ידעתי כמו הודעתי כי תכלית נסיון זה היה כדי להרים דגל נס להראות העמים יופי מעשיו. ויהיה מאמר והאלהים נסה, לשון הרמת נס הנראה לכל אדם, כי טובה תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת (משלי כז ה). כשאהבה גדולה והיא נסתרה, הקב"ה שולח עליו תוכחת מגולה, וע"י שיקבלה מאהבה, תגלה ותראה אהבתו לעין כל.

והנה בענין ידיעת ה' כל דבר טרם היותו, ושישאר האדם על בחירתו, נבוכו רבים בחקירה זו, ורוב החוקרים יצאו ללקוט ולא מצאו דרך מספיק להיתר ספק זה, כי נראין מכחישין זה את זה, והוא דרוש עמוק מי ימצאנו, ועליו פירש הרמב"ם אמרו רבותינו ז”ל (אבות ג טו)

הכל צפוי והרשות נתונה, כי אף על פי שהכל צפוי לפניו יתברך, מכל מקום הרשות נתונה לאדם ונשאר על בחירתו.

פרק כב יג
והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. מלת אחר משמעותו הוא, כאילו היה כאן שני אלים, ורצה להבדיל ביניהם, ואמר שזה איל אחר מן הראשון. כי אף על פי שלפי זה היה לינקד צירי תחת החי"ת, מכל מקום יש לפרשו כאלו הוא נקוד צירי, כי נקודות החי"ת בפתח אינו מתישב כל כך, מדכתיב מלת אחר בין איל ובין נאחז.

ויש אומרים:
שאין איל זה מן אותן אילים שנבראו בששת ימי בראשית, אלא איל אחר הוא, כי אילו של יצקח נברא בע"ש בין השמשות (שם ה ח)
והקרוב אלי לומר בזה, שכל מי שהוא חוטא ורב מרי, נמשל לאיש בעל קרנים מנגח כלפי מעלה, בעבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, כמו שפירש רש"י פרשת לך לך (יד ב) שמאבר - שם אבר לקפוץ ולעוף כלפי מעלה. וכן באומות נאמר (דניאל ח כ) האיל אשר ראית בעל הקרנים וגו'. כך נשא המשל כאן באיל בעל קרנים זה, כי יש מנגח כלפי מעלה זהו החוטא לשמים, ורוב קרני הבהמות פונין לימין ושמאל, כי כך האדם החוטא לחבירו מזיקו הן באורך ימים שבימינו, הן בעושר וכבוד שבשמאלו.
לפיכך אדם הראשון שהיה יחידי בעולם, וחטא לשמים לבד, על כן נזדמן לו לכפרה שור שהיה לו קרן אחת במצחו, רצה לומר שמצד היותו במצחו היה פונה כלפי מעלה כי במה שחטא יתקן. ומכאן למדו רז"ל (חולין ס) לומר כן שהיה לו קרן אחת ודווקא במצחו.
אבל לדורות כל חוטא מביא שור או כשב או עז בעל קרנים לימין ולשמאל, לכפר על אשר חטא לחבירו, כי אפילו החוטא בדברים שבין אדם למקום ברוך הוא מכל מקום הוא מזיק גם לבריות, הן מצד שכל ישראל ערבים זה בעד זה, ורבים נשאו עונש חטאו כנודע, הן מצד שגורם שאחרים לומדים לעשות כמעשיו. על כן דינו להביא בהמות בעלת קרנים לימין ולשמאל, לכפר על מה שחטא לבריות, והקב"ה מוחל חלקו, כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו יתברך.
אבל לאדם הדומה לו היה יכול להכות בו מכה רבה כפי גודל כחו, על כן דינם חלוקים בקרבנות, כי הכהן משיח וסנהדרין כחם גדול, ובידם היה להכות מכה רבה בזולתם. על כן דינם להביא פר שנגיחתו גדולה ומסוכנת ביותר. וכל סתם יחיד אין נגיחתו גדולה כל כך לחבירו ודומה לכבש או עז שאין נגיחתם גדולה כל כך, על כן דינם להביא כבש או עז. אבל העני שכחו חלוש מלהזיק, ודומה לעוף המכה בכנפיו ע"ד שמאבר, על כן דינו להביא תורים ובני יונה לומר, כי הוא נרדף כמותם, ואף על פי כן הוא מכה עם כנפיו בזולתם. ובדלי דלות החשוב כמת, על כן קרבנו סולת שאין בו נפש החיוני.
ויתבאר זה עוד בע"ה לקמן פרשת ויקרא, לפי שכל מכפר צריך שיתדמה בתואריו אל המתכפר. זה הוא שאמר (תהלים עה ה) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן אל תרימו למרום קרנכם. אל תרימו קרן אחת, במשמע שלא יחטאו לשמים לבד, אל תרימו למרום קרנכם, שנים במשמע, כנגד החוטא גם לאדם, לכך אמר אל תרימו למרום שני הרמות, אחת לימין ואחת לשמאל כאמור.

ודבר זה נרמז לאברהם, יען כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל שכן לדעת האומרים (נדרים לב) שגלות מצרים היה בחטאו של אברהם שאמר במה אדע, וגרם לבניו עינוי ועבדות ומיתת הבנים במצרים כאילו היה מנגח בהם ימין ושמאל, על כן דינו להקריב איל אחר, והוא אחר מן הראשון. כי האיל הראשון הוא האדם החוטא המנגח צפונה ונגבה, ובחמלת ה' לקח תמורתו איל אשר היה נאחז בסבך בקרניו. ענין היותו נאחז בסבך היינו אילן, רמז שככה החוטא נסתבך בחטא הנמשך מאכילת עץ הדעת, אשר היה סיבה לכל חטאת. וענין בקרניו כי קרני החוטא גרמו לו להסתבך בחטא, כאילו אמר שהאדם נתפש ונאחז במצודה, בעבור היות לו קרני ראם קרניו, מרים קרן למרום או לימין ושמאל
ובב"ר (נו ט) אמרו:

והנה איל אחר. מהו אחר?
כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל.

הנה פשוטו של המדרש זה מסכים לדברינו שפסוק זה מדבר בחוטא ורב מרי, אשר קרנים מידו לו. ומה שכתוב וסופן להגאל בקרניו של איל. נכון לומר לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, וע"י השופר הבא לערבב השטן יגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמו שכתוב (עמוס ג ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו.

ומ"ש רז"ל (ראש השנה ט"ז) ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחוק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא. וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו, וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה, והתשובה מקרבת הגאולה. על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אף על פי שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן הוא מקום החטא, על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדם הראשון כי במה שקלקל נתקן, כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות.

פרק כב, יד
ויקרא שם המקום ה' יִראה אשר יאמר היום בהר ה' יֵראה. לפי שנאמר (שמות לד כג) יראה כל זכורך. קרי ביה יראה ויראה, היו"ד בצירי לומר שכדרך שבא ליראות כך בא לראות, כך נאמר כאן מזה הטעם יראה ויראה כי הכל ענין אחד.
אך כדי ליישב לשון אשר יאמר היום, אומר אני שלכך קרא שם המקום ה' יראה, משמע להבא, לפי שמקום קדוש זה לא גלה הקב"ה לשום בריה, כי אפילו לאברהם נאמר על אחד ההרים אשר אומר אליך, ולא מצינו שאמר לו כלום זולת מה שהרגיש אברהם במה שראה ענן קשור על ההר. אבל מכל מקום אין אומר ואין דברים, כי זה ההר אשר חמד אלהים לשבתו. כי העלימו ה' מן הטעם שיתבאר לקמן פרשת ראה (יב ד) בע"ה. לכך קראו ה' יראה, מלשון אלהים יראה לו השה, כך אמר שיבוא הזמן אשר ה' יראה ויבחר במקום הזה, ובאותו זמן יאמר לדורות היום בהר ה' יראה, היום ולא קודם, כי עד היום שנבחר לא גלה אותו הקב"ה.

פרק כב, טז
יען כי עשית את הדבר הזה וגו'. מדקאמר ולא חשכת את בנך שמע מנה שמאמר כי עשית הוא ענין אחר. ועוד כי למעלה אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, וכאן לא הזכיר ממני. ועוד כפל הלשון כי ברך אברכך צריך יישוב, כי לפירש רש"י אחת לאב ואחת לבן, קשה כפל הרבה ארבה.
על כן נכון לומר לפי שבכל עבודה אמר יהי רצון כאילו בני שחוט כו' הרי כאילו עשה שני מעשים. כי הקרבת האיל עשה בפועל ממש, והקרבת בנו במחשבה, לכך נאמר יען כי עשית הדבר הזה, היינו עשיית ההקרבה, כי בזכות הקרבנות נאמרו לו כל הבטחות, ולא חשכת את בנך היינו מלהזכירו בכל עבודה ועבודה, לכך לא נאמר ממני המורה על ההקרבה ממש, שהרי עכשיו לא חישב להקריבו ממש, על כן ברך אברכך, ברכה כפולה, אחת כנגד המעשה ואחת כנגד המחשבה. וזהו טעם והרבה ארבה.

פרק כב, יז
ככוכבי השמים וכחול וגו'. מצינו לפעמים שמדמה את ישראל לכוכבים, ולפעמים לחול אשר על שפת הים, ולפעמים לעפר, שנאמר (בראשית כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ. כי הכל מורה על זמן אחר, כי בזמן השלוה וההצלחה הוא ממשילם לכוכבים, לשון גדולה כמו שפירש רש"י על פסוק ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, (דברים א י) הרבה והגדיל אתכם, כך הרבה ארבה האמור כאן הוא לשון גדולה.

ודמיון החול הוא מורה על הזמן שהאומות קמים על ישראל לכלותם, ולא יוכלו להם, כמו הגלים המתנשאים כאילו רצו לשטוף את כל העולם, ומיד כאשר יגיעו אל החול הם נשברים. כך באומות, כמו שנאמר (תהלים מב ח) כל משבריך וגליך עלי עברו. אמנם לא יוכלו להם, כי שם נפלו ונשברו, לכך קראם משבריך. לכך נמשלו ישראל לחול זה השובר הגלים שלא יוכלו לעבור את החול, כי החול הוא חק וגבול הים, כך לא יוכלו האומות לישראל לכלותם.
לפיכך כשבא עשו לקראת יעקב, אמר יעקב בתפילתו (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, למה זכר דווקא הבטחת החול, ולא הזכיר הכוכבים שיש בהם תרתי לטיבותא הריבוי והגדולה, גם לא הזכיר לשון ריבוי, אלא ושמתי זרעך כחול הים, אלא שלפי שזה הבטחה שלא יוכלו להם שונאיהם, כך לא יוכל עשו להזיקו. ומטעם זה הזכיר דווקא החול שעל שפת הים, וכי אין חול אחר בעולם זולתו. אלא לפי שהוא שובר הגלים כאמור, לכך נאמר כאן וכחול אשר על שפת הים. וירש זרעך את שער אויביו מה ענין זה לזה, אלא שהוא דרך לא זו אף זו, כי לא זו שיהיו כחול שלא יוכלו להם הגלים דהיינו השונאים, אלא אף זו שהמה ירשו שער אויביהם ויוכלו להם.

ודמיון העפר מורה על זמן השפלות. כי בזמן שיהיו כעפר לדוש בדיוטה תחתונה, משם יעלו משפל מצבם ויפרצו לכל רוח, כמו שכתוב (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה. וכמו שכתוב (תהלים מד כו) כי שחה לעפר נפשינו, ומה כתיב בתריה, קומה עזרתה לנו. וטעמו של דבר לפי שאין ישראל דורשים את ה' בכל לבבם כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, כידוע מדרכי כל הדורות ודורינו.
ואולי רמז בדמיון העפר אל גלות מצרים שהיו המצרים חורשים על גבם כמו העפר שחורשים עליה, ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויצא (כח יד) בע"ה.