פרק כג, א
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו'. באברהם נאמר אלה שני חיי אברהם אשר חי, הוסיף לומר אשר חי, כי היה איש חי רב פעלים בידיעת ה' כל ימי חייו, כי בן ג' שנים הכיר בוראו. מה שאין כן בישמעאל שעשה תשובה בבואו בימים, ובשרה לא נאמר אשר חיתה כי האשה יש לה צער לידה והריון, ורשות בעלה עליה, ואין כל ימיה נקראו חיים.
ויש אומרים שאברהם לא חי כל ימיו הקצובים לו, שהרי נחסרו מן ימיו חמש שנים כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, לכך נאמר אשר חי, כי אלו השנים היה חי מכלל שיש עוד ימים אחרים שהיו ראוין אליו כפי טבעו ולא היה חי בהם, לפי שנתקצרו ימיו כאמור.

ומה שנאמר במספר גדול שנה שנה לשון יחיד, מאה שנה ועשרים שנה, ובמספר קטן שנים, ושבע שנים, לפי שהחסידים אף על פי שכל ימיהם שלמים, מכל מקום יותר הם קונין שלמות בשנים האחרונים הקרובים לשערי מות מבימים הקודמים, הן מצד שזקני ת"ח מוסיפין חכמה, הן מצד שאז הם הולכים ומתקרבים ביותר אל האור הנצחי. על כן כל השנים הקודמים הם נחשבים לשנה אחת בערך השנים האחרונים, לפי שמצד ריבוי השלמות שנקנה בהם, גם השנים דומות למרובות, לכך נאמר לשון זה גם באברהם ויצחק ואצל ישמעאל אתי שפיר יותר מככולם כי עשה תשובה סוף ימיו.

דבר אחר:
לפי שימים האחרונים הם ימי צער כמו שכתוב (קהלת יב א) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ. על כן נקראו שנים האחרונים לשון רבים, לפי שהם ימי צער, אבל השנים הראשונים נמשלו לימים אחדים באהבתו אותם.

פרק כג, ב
ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון. בילקוט מסיק שהיה למקום זה ארבע שמות ואלו הן. אשכול, ממרא, קרית ארבע, חברון, ואמרתי ליתן טוב טעם ודעת על ד' שמות אלו, לפי שמקום זה הוקצה לקברות על כן נקרא בד' שמות המורים על ארבע דרכים שהמיתה מצויה בהם:
כי יש מיתה שהאדם מת בחטאו, כמו שכתוב (במדבר כז ג) כי בחטאו מת.
ויש מיתה בעון אחרים, כמו הבנים הנתפסים בעון אביהם, וצדיק הנתפס בעון הדור.
ויש אשר בלי עון ירוצון מן העולם, מצד המיתה הטבעית ופירוד ד' יסודות, כי זה דבר טבעי שכל מורכב סופו להפרד.
ויש מיתת נשיקה והוא מיתת הצדיקים שמתים בנשיקה, והוא לשון חיבור, וענינה כאשר תעלה מחשבתם ונשמתם ותדבק למעלה בשכל הפועל, כיון שעלה שוב לא ירד, כי תשאר נשמתו מחוברת שמה.

וכנגדם באו ד' שמות אלו, ההולכים על מיני מיתה אלו:
ממרא, כנגד המת בחטאו מלשון ממרים הייתם עם ה' ומלשון זקן ממרא.
אשכול, כנגד המת בעון אחרים הנעשין שכולים ממנו, כי הקובר בניו קרוי שכול, כמו שנאמר (בראשית כז מה) למה אשכל גם שניכם יום אחד. כי זה החוטא ורב מרי נשאר שכול ויחידי מן זה אשר הומת בעונו, על כן קראו למקום ההוא אשכול, על אודות השכול אשר כרתו מן העולם בעונו של זה.
קרית ארבע, על שם המיתה הטבעית, פירוד ד' יסודות, כי האדם עיר קטנה וקרית ארבע.
חברון, על שם החיבור ומיתת נשיקה.
ומיתת הצדקת שרה לא היתה מצד שני מינים הראשונים שיש בהם צד עון, אלא מצד שני המינים אשר בלי עון ירוצון, לכך נאמר ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון. לא הזכיר כי אם שני שמות אלו, לפי שמיתתה היתה ממינם דהיינו על ידי פירוד ארבע יסודות ובנשיקה וחיבור כאמור.
ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מלת לשרה הכניס בין הדבקים, כי היה לו לומר לספוד ולבכותה לשרה, גם כולו מיותר כי היה לו לומר לסופדה ולבכותה, גם בכל מקום הבכי קודם להספד וכאן מוחלפת השיטה, כי בכל מקום ג' לבכי שבעה להספד. (מו"ק כז) ונראה לפי שבכל מת, האבל הולך ומתמעט כי ברבות הימים הכל נשכח, אמנם צדקת זו בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה ומעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים ההספד לבכי.

ועוד אמרו רז"ל (סנהדרין כב)

כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו כו'.

על כן מתחילה בא לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה כי ידע שעלתה לה למרום למקום יקר ונכבד מאשר היתה בו בארץ מאפליה זו, ואחר כך בכה על בית המקדש שנחרב בימיו כי גם מלאכי שלום מר יבכיון על חורבנו, וכן דרשו עליו פסוק ודמוע תדמע עיני וגו'. ועל כן הפסיק במלת לשרה, לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גבהו מאה מה, על כן בא הרמז בכ"ף קטנה כי כ"ף עולה מאה, ורצה לומר כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים. וזה רמז יקר.

ובגמרא דסנהדרין (מו)

איבעי להו, הספדא יקרא דחיי או דמותא. ומסקנא שהספדא יקרא דמותא, לכך נאמר לספוד לשרה, להורות שההספד יקרא דידה הוא.

דבר אחר:
הזכיר לשרה לומר לך שעל עצמותה לא הספיד, כי ידע שרק הערב שמשה היה בעולם הזה אבל אוכלת היא בתרומת פרי מעשיה לעולם הבא, רק על שמה הספיד כי היתה שרה על כל העולם בחכמתה, ואוי לדורה שאבדו שררה זו מצד חכמתה ומעשיה. אבל לבכותה בכה בכי קטן, מצד שצדקת היתה, והיתה מסתפקת במלא כף נחת קטנה, על כן הם אוכלים בעולם הזה ונוחלין העולם הבא, ולפיכך אינן בכלל עונש כף הקלע, כמו שכתוב (ש"א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים וגו'. ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו בגיהנם.

דבר אחר:
שרמז בכ"ף קטנה שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו, ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה, שנאמר (תהלים קלט ה) ותשת עלי כפכה, כ"ף היינו מאה, ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ"ף, מאז נחלש כחו ונעשה מוכן למיתה.

פרק כג, טז
וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו כתב בעל הטורים לפי שהיה רע עין. ועפרן חסר וי"ו עולה למספר ר"ע עי"ן. וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל (ב"ב ט)

כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו',

וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו.
ורז"ל אמרו (סוטה לח)

אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין, שנאמר (משלי כב ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.

ומכל מקום מראה שניהם אמת. רצה לומר הקרי והכתיב, כי מי שהוא טוב עין מברך לאחרים בעין יפה, על כן יבורך גם הוא בשש ברכות כהוראת וי"ו של יבורך כי הוא כתיב מלא.
ותדע עוד.
כי רע עין עולה למספר ד' מאות על כן מצינו בארבע מקומות מספר ד' מאות אצל בעל עין רע.
א' בעפרן שהיה רע עין על כן לקח ד' מאות שקל כסף.
ב' אצל אחי יוסף שהיה עינם רעה באחיהם יוסף הצדיק ונתקנאו בו עבור כתונת הפסים שעליו עי"כ נתגלגל הדבר וירדו למצרים והיו ד' מאות שנה בגירות ועינוי ועבדות.
ג' אצל עשו שרעה עינו באחיו יעקב ונתקנא בו על הברכות אשר ברכו אביו כי על כן אמר יעקב וריוח תשימו בין עדר לעדר כדי למלאות עיניו של אותו רשע על כן בא עשו וארבע מאות איש עמו.
ד' נבל הכרמלי היה איש כילי ורע עין כנודע, על כן בא עליו דוד עם ארבע מאות איש לשלם לו כמדתו.