פרק כח, י
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
פירש רש"י:

לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם.

ויש להתבונן, וכי אברהם ויצחק לא הלכו ממקום למקום, ולמה לא נכתב אצלם לשון יציאה?!
ויש פנים לכאן ולכאן, כי לפום ריהטא דלרבותא נקט כאן ויצא, כי אברהם ויצחק לא הניחו במקום שהלכו משם צדיק כמותם, פשיטא שיציאתם עשה רושם אבל כאן הרי יצחק ורבקה נשארו שם סלקא דעתך אמינא שאין יציאתו עשה רושם קא משמע לן.
ודוגמא לזה מסיק ברבתי (סח ו),

שמביא שם ראיה מן ותצא מן המקום הנאמר ברות. ומקשה שם, ניחא דתמן לא היתה כי אם אותה צדקת בלבד, אלא הכא דהוות יצחק ורבקה. ר' עזריא אומר אינו דומה זכותו של צדיק אחד לשני צדיקים עכ"ל.

ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק, לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק, על כן לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם, והם מריבים עמהם עבור מעשיהם. אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם, אז יציאתו עושה רושם, כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם, כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.

דבר אחר:
לכך הזכיר כאן לשון יציאה, ובמקום אחר (בראשית יב י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו יתברך, וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו, כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו, שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור, אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה. ועל כן קשה לבעל מדרש זה, מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.

דבר אחר:
לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם, ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את"ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז מד) וישבת עמו ימים אחדים, מכל מקום למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם, התיר לו לילך, אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא 'הולך' ולא 'יוצא', והוא לא כן עשה, אלא ויצא יעקב מכל וכל, כאילו שכח כל בית אביו ואמו, על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ"ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו, כמו שכתוב (שם מא נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים. אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו, ולא יכול, כי נשני אלהים.

פרק כח, יא
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש.
רז"ל אמרו (חולין צא: עיי"ש)

שזהו הר המוריה, שנאמר בו: וירא את המקום מרחוק.

קרא למקום ההוא סתם מקום, לפי שכל מקום יש לו שם לווי, על שם בעליו, או על שם מהות המקום, כי בזה יובדל משאר מקומות. וזה המקום נעלם מהותו ושמו, כמבואר למעלה פרשת וירא בפסוק ה' יראה, (כב יד) על כן קראו סתם מקום, כי אין בו עדיין השם אשר בו יובדל משאר מקומות.
דבר אחר:
לכך קראו מקום סתם, לפי שהוא מקומו של עולם, הן מצד ששם אבן שתיה ומשם הושתת העולם, הן מצד שעדיין כל העולם מיוסד עליו, כי ממנו יוצא השפע לכל העולם. ויעקב הרגיש כי זה יהיה מקום המקדש, לפי שראה ששקעה עליו השמש שלא בעונתה, לפי שמקום קדוש זה מכהה גלגל חמה ואינו צריך אל השמש, ואדרבה השמש צריכה אליו כמו שאמרו רז”ל (במד"ר טו ב)

א"ר אבין: אתה מוצא מי שמבקש לעשות לו חלונות, עושה אותם רחבות מבפנים וצרות מבחוץ, כדי שיהיה שואבין האורה מבחוץ, אבל חלונות של בית המקדש היו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, למה? שיהא האור יוצא מן המקדש ומאיר לעולם, שנאמר (יחזקאל מג ב) והארץ האירה מכבודו, וכתיב (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו.

עיין נוסח זה בילקוט פרשת תצוה, ומכאן ראייה שאין השמש מאירה אל המקדש, על כן כהה אור השמש מיד בבואו אל מקום הקדוש, והיה לעת ערב יהיה אור כי האיר ה' אור העליון ממקום קדוש זה עד שנראה ה' אליו במחזה בלילה ההוא.
ויש עוד רמז נכון, במה שאמרו במדרש ילקוט ששקעה השמש שתי שעות קודם זמנה, ולמה דווקא שתי שעות, אלא שרמז כאן על העתיד שככה תשקע שמשן של ישראל שתי שנים קודם זמנו, כמו שפירש רש"י פרשת ואתחנן (דברים ד כה) שמיהר ה' את הגלות שתי שנים קודם הזמן, שנאמר (דניאל ט יד) וישקוד ה' על הרעה. ואם כן בית המקדש שיבנה במקום זה סופו ליחרב ב' שנים קודם זמן שקיעה, על כן בא הרמז אל יעקב בשקיעה זו, שיהיה סימן מסור בידו שלעתיד יחרב המקדש ב' שנים קודם הזמן, על כן ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו.

ואמרו במדרש (מביאו רמ"א או"ח תקנה ב)

שחסידים ואנשי מעשה נוהגים בליל ט' באב לשום אבן תחת הראש, ואמרו שיש להם סמך מן פסוק זה, ויקח מאבני המקום כו' כי יעקב ראה החורבן.

ומי הגיד לבעל מדרש זה שראה יעקב החורבן? אלא ודאי שלמד זה מן שקיעת השמש שתי שעות קודם כאמור.

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו'. אחר שנודע לו כי מקום זה יהיה בית אלהים המכהה גלגל חמה, על כן לקח מן אבני המקום וישם אותם שומר לראשו, להראות חיבת הקודש שעליהן, כמו שכתוב (תהלים קב טו) כי רצו עבדיך את אבניה. ולקח י"ב אבנים כנגד י"ב שבטים, כדאיתא במדרש (בראשית רבה סח יא) והיו האבנים מריבות, כל אחד אמר עלי יניח צדיק ראשו, עד שנעשו לאבן אחת. רמז לעתיד על דרך שכתב הרב המורה, שלכך העלים הקב"ה מקום זה שיהיה מקום מקדש והיכל מלך, כדי שלא יהיה מריבה בין השבטים, כי כל שבט ירצה במקום המקודש ההוא. ומפני השלום נאמר (דברים יב ה) אשר יבחר ה' מכל שבטיכם, וכתיב (שם יד) כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך.
הא כיצד?
אלא שבשעה שקנה דוד את הגורן מן ארונה היבוסי, גבה את הכסף מכל השבטים, וכן פירש רש"י שם. ואם כן מריבה זו שהיתה בין האבנים ונעשו לסוף אבן אחת, זה היה אות ומופת על העתיד, שככה תהיה מריבה בין אבני נזר י"ב שבטי יה, כי כל שבט יאמר עלי יניח צדיקו של עולם ראשו, זה בית המקדש, שנאמר בו מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז יב). ולסוף נעשו לאבן אחת, ע"י שגבה דוד הזהב מן כולם. ועל אבן זה נאמר בבנין שני והוציא את האבן הראשה, (זכריה ד ז) רצה לומר, אותו שהיה מראשותיו של יעקב, הוציאו ליסד בו את היכל ה'. ועשה יעקב ממנו מיטה לשכב עליו, להיות סימן שזה יהיה מטתו שלשלמה, מלך שהשלום שלו. כמו שפירש רש"י בשיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה. (ג ז).
וישכב במקום ההוא. משמע אבל קודם לכן לא שכב במטה, כי לא רצה לעלות על ערש יצועיו עד אשר מצא מקום מטתו שלשלמה. וכן נדר דוד שנא' (תהלים קלב ב) אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אעלה על ערש יצועי, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. הזכיר את יעקב תמיד, כי גם הוא נדר נדר כזה כמו כן, מאומרו וישכב במקום ההוא, אבל לא קודם לכן.

פרק כח, יב
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו'.
כתב הרב המורה:

שביאר הקב"ה ליעקב סדר השתלשלות המדרגות של ג' עולמות, כי באמרו מוצב ארצה, זהו העולם התחתון. וראשו מגיע השמימה, זה העולם האמצעי. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, זה עולם המלאכים. והנה ה' נצב עליו - להורות כי ה’ יתברך גבוה מעל כל גבוה ומושל על כולם.

והקשה על דבריו מהרי”א [-אברבנאל]: כי מראה זו ליעקב אינה כפי הזמן ולא כפי המקום.
ואומר אני לישב דברי המורה, שאין מראה זו חוץ לזמנה ולא חוץ למקומה, כי ידוע מה שכתבו הקדמונים, וכן תמצא בעקידה וברבינו בחיי, וכן כתב מהרי”א [-אברבנאל] בעצמו, שאפילו חכמי האומות הסכימו על זה, כי ג' חלקי המשכן הם כנגד ג' עולמות, כאשר תמצא הכל באר הטיב בספרי הגאונים שהזכרנו. ולפי ציור זה ודאי כאן מקומו, כי יעקב היה במקום הר המוריה אשר הוכן מקדם לבנות עליו בית המקדש, על כן הראה לו ה' במראה זו תבנית שלשה עולמות וציורם, לרמז שלעתיד יבנה כאן הבית המקדש על תבנית ציור ג' עולמות אלו.

דבר אחר:
לכך הראה לו הקב"ה תבנית כל העולמות, להורות שמקורם ממקום זה שנקרא אבן שתיה כי משם הושתת העולם.
דבר אחר:
לפי שמשם יוצא השפע לכל העולמות, כי התחתונים מוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול, ועל כן מלאכי אלהים עולים תחלה, כי משם ישאבון מי השפע ממעייני הישועה, ואחר כך יורדים להשפיע מלמעלה למטה. וסוד זה רמז בדברי רש"י בשיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך (ז ב), שישראל מקלסין להקב"ה מלמעלה למטה, והקב"ה מונה קילוסם מלמטה למעלה, כדרך שהתחיל כאן בסולם מוצב ארצה מלמטה למעלה וכבוד אלהים הסתר דבר.

ותמה אני על מהר"י אברבנאל שכתב שאין מראה זו מקומה כאן, וכל שכן לדברי המדרש (בראשית רבה סח יב) האומר והנה סולם - זה כבש. מוצב ארצה - זה מזבח כו'.

אתה הראית לדעת כולם כי ענין הסולם מורה על המקדש אשר היה בו יעקב בלילה זו.
ועוד,, כי בבית המקדש, שם ישבו על כסאות הסנהדרין אשר משם תצא תורה, והחכמה הקנויה לאדם ע"י מדריגות חלוקות, כי מתחילה צריך החוקר אחר המושכלות להכיר במהות נמצאי מטה, וזהו סלם מצב ארצה. ומשם יעלה למדריגה גדולה מזו, והוא להכיר במהות הנמצאים שבעולם התיכון במהלך הגלגלים ותנועתם, וזה שאמר וראשו מגיע השמימה. ומשם יעלה להבין במהות השכלים הנבדלים שבעולם העליון. וזה שאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והזכיר עולים ויורדים, כי הם ד' מחנות שכינ,ה כדמסיק ברקנט"י פרשת בלקL אוריאל שר אויר, מיכאל שר מים, רפאל שר עפר, גבריאל שר אש, וידוע שבטבע המים והעפר לירד, וטבע האויר והאש לעלות, על כן הזכיר עולים שנים ויורדים שנים. ומשם יעלה להשיג במציאת האל יתברך, זה שאמר והנה ה' נצב עליו, ולכל דעות אלו מראה זו הוא לפי המקום.
אמנם כפי הזמן הוא, לפי שיעקב ברח מעשו, ומורא יעלה על ראשו שלא יפגעהו בחרב, על כן מן השמים יעכבוהו להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, כי המקדש בית תפלה יקרא, וכבר הותנה שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו.
ועוד שבית המקדש הפכו של עשו, כי עשו אומנותו לוטש חרש נחושת וברזל לעשות ממנו החרב, ובמקדש כתיב (מ"א ו ז) כל כלי ברזל לא נשמע, וכתיב (דברים כז ה) לא תניף עליהם ברזל וגו'. על כן הראו ליעקב מקום המקדש, לומר שבזכותו ינצל מכלי ברזל, כמ"ש והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.

ולדעת רז"ל (בראשית רבה סט ז)

היה הסלם מוצב בבאר שבע, וסוף הסלם בבית אל, ואמצע שיפועו כנגד בית המקדש,

היינו להורות שהמקדש הוא האמצעי, המחבר שני הקצוות העליונים אשר ראשם בשמימה ותחתונים מוצבים ארצה, כי שם מדור לשכינה עם התחתונים, כמו שכתוב (שמות כה ח) ושכנתי בתוכם. היינו בתוך המקום העומד באמצע כדי לחבר הקצוות והיו לאחדים בארץ.

ויש אומרים:
שענין הסולם הוא להורות כי ה' נצב עליו על יעקב, ועשה לו ה’ יתברך מדור בתחתונים עם כל מלאכיו עושי רצונו, על כן נאמר תחלה עולים ואחר כך יורדים, לפי שדירתם למטה בתחתונים. ובסלם נאמר מצב ארצה ולא נאמר מצב בארץ, אלא ודאי שרגלי הסלם בשמים ומגיע עד לארץ, לכך נאמר ארצה כמו לארץ. ומה שכתוב וראשו מגיע, כל קצה נקרא ראש, והורה שעל ידי יעקב העולם הפוך, וכל מבקש ה' ירד למטה, כי שם ה' נצב עליו.

פרק כח, יג
אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מצינו אצל משה רבנו עליו השלום שסמוך למותו קראו איש האלהים (דברים לג א) ואחר מותו ממש הזכיר בו השם המיוחד, שנאמר (שם לד ה) וימת משה עבד ה', כך אברהם שכבר מת נתיחד עליו בשם המיוחד, ואמר ה' אלהי אברהם, אבל יצחק שלא היה כי אם חשוב כמת ע"י שהיה סומא וכלוא בבית, ומכל מקום לא היה מת ממש, על כן הזכיר בו שם אלהים לבד, כי שם זה משותף לה' ולבריות, כמו שכתוב (שמות ז א) ראה נתתיך אלהים לפרעה. ומה שהזכיר אביך באברהם ולא ביצחק, או כדי להוציא מלב האומרים מאבימלך נתעברה שרה, או להורות שבני בנים הרי הן כבנים. ומה שכתוב הארץ אשר אתה שוכב עליה, קפל כל הארץ תחתיו, עיין פירוש דבר זה פרשת בראשית בפסוק אשר לוקח משם, (ג כג) לפי ששם אבן שתיה, ושם מרכז העולם, והשוכב במקום ההוא דומה כאילו שוכב על כל הארץ, כי משם מתפשטים כל האקלימים, לכך נאמר ופרצת ימה, רצה לומר ממקום זה תפרוץ לכל ד' רוחות, כי ע"י קניית מקום זה תקנה כל ד' רוחות העולם כי משם מקורם.

פרק כח יד
והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת. ויפרוצו מבעי ליה למימר, רמז למה שאמרו רבותינו ז”ל במדרש (רבה איכה ב ז)

כשהרעה באה אין מרגיש בה כי אם יעקב, שנאמר (איכה ב ג) ויבער ביעקב כאש להבה. וכשהטובה באה אין מרגיש בה כי אם יעקב, שנאמר (תהלים יד ז) בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. לכך נאמר ופרצת, כי מצד שיעקב לבד מרגיש בטובתם לכך דומה כאילו הוא הפורץ.

וענין עפר הארץ, נראה שעל גלות מצרים באה נבואה זו, כי בזמן ההוא אמרו רבותינו ז”ל (סוטה יא) שהיו המצרים חורשים על גבם, שנאמר (תהלים קכט ג) על גבי חרשו חורשים, והיו באים לביתם עדרים עדרים כו' נמצא שסבת ריבוים היה בעבור שהיו כעפר הארץ שחורשים על גבה, כך חרשו על גבם, ובסיבה זו ידגו לרוב בקרב הארץ ממש, והיו כל כך רבים עד שהיה בהם כדי חלוקה לארבעה דגלים לכל רוח, לכך נאמר ופרצת ימה וקדמה וגו', וכמו שכתוב (במדבר כג י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, ותרגומו מארבע משריתא, לומר לך שזכו לארבעה דגלים מצד היות יעקב כעפר זה שהכל חורשים עליה.

דבר אחר:
והיה זרעך כעפר. בזכות העינוי שיהיו כעפר זה שהכל דשים עליה יפרצו וירבו, כי כל מה שהיה בעינוי פן ירבה היה בשכר כן ירבה.

דבר אחר:
בזכות הענוה באברהם שאמר (בראשית יח כז) ואנכי עפר ואפר, יזכו לפרוץ לכל ארבע רוחות כמו שכתוב (תהלים לז יא) וענוים יירשו ארץ.

דבר אחר:
לפי שנאמר בשומרי שבת והאכלתיך נחלת יעקב אביך, (ישעיה נח יד) דהיינו נחלה בלי מצרים האמורה כאן, לכך אמר שיהיה זרעך כעפר הארץ, כי כמו שהארץ צריכה לשבות שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', כך זרעך ישבתו ביום השביעי, ובזכות זה יפרצו ימה וקדמה וגו'.

ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. מה שהזכיר הרוחות המקבילין זה כנגד זה, ולא הזכירן כסדרן, לפי שאמרו במדרש (עיין מדרש תהלים מד ב)

אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות, שנאמר (תהלים מד כו) כי שחה לעפר נפשינו וגו', מה כתיב בתריה קומה עזרתה לנו.

וטעם של דבר, שכל זמן שאינן בתכלית השפלות אז אינן תולין בטחונם בה' וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש ע"י תחבולות אנושיות, ועל כן ריחק ה' את האדם ורבה העזובה, כי לא בטחו בתשועת ה'. אך כשיראו כי אזלת יד השתדלותם ואין עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות אל ה' לקרוא אליו בעת הצר להם וה' שומע, ובאותו זמן התשועה באה דרך בריחה מן הקצה אל הקצה, דהיינו מן תכלית השפלות אל תכלית המעלה. ולפי שכפי הטבע לא יאומן כי יסופר שיעלו בשפל מצבם אל רום מעונה, על כן נאמר ליעקב במראה זו ג' מעלות, בדרך לא זו אף זו, כי מתחילה אמר והיה זרעך כעפר הארץ, באותו זמן שיהיה שחה לעפר נפשם באותו זמן ופרצת, רצה לומר יעלה הפורץ לפניהם להעלותם אל גרם המעלה. ואם תאמר אף אם יעלו מן השפלות אל איזו מעלה, מכל מקום אי אפשר שיברחו מן הקצה אל הקצה להיות במדריגה גדולה, אלא בהכשלם יעזרו עזר מעט כנבואת דניאל (יא לד) תלמוד לומר: ימה וקדמה, כי שני רוחות אלו מקבילין והם הפכיים, כי במזרח לעולם זריחת השמש, ובמערב לעולם שקיעתה. ואחר שבזמן שיהיה הערב שמשן של ישראל כמו שפירש רש"י על פסוק ולערב יחלק שלל (בראשית מט כז), באותו זמן שקיעה יברחו לקצה שכנגדו להיות כסאם כשמש נגדו יתברך.

ואם תאמר שזה יהיה דוקא אם יהיו כרוח מערבי, שאף אם השמש שוקעת שם, מכל מקום יש לה גם זריחה באותו רוח קצת, כך ישראל בזמן שיהיה להם זריחה מעט משם יעלו להיות כרוח מזרחי, כי גם שם אין השמש זורחת לעולם כמו בתקופת טבת, כך לא תתמיד שררתם. תלמוד לומר: צפונה ונגבה. כי אף אם יהיו כרוח צפוני זה שבו צר ואור חשך בעריפיה, (ישעיה ה ל) ואין בו אורה כלל, כך יהיו ישראל נעדרי האורה לגמרי, משם יעלו אל הקצה האחרון שכנגדו להיות כרוח דרומי זה שנקרא כן על שם דר רום, כי לעולם השמש זורח הוא שם ודר ברומו, כך תתמיד זריחת שמשן של ישראל לעולם, כמו שכתוב (שם ס כ) לא יבא עוד שמשך, וידורו לעולם ברומו של עולם. וזה הבטחה על הגאולה האחרונה.

פרק כח טז
אכן יש ה' במקום הזה וגו'. הזכיר שלוש פעמים לשון מקום כנגד שלושה מקדשים.
כנגד מקדש ראשון ששרתה שם השכינה, ואעפ"כ לא ידעו את ה' כי אחר גילוליהם לבם הלך, אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי.

כנגד בית שני נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כי ידוע שבבית שני היה מורא מקדש על כל העמים, כי אפילו אלכסנדרוס מוקדון היה מתירא לשלוח בו יד והיה קם על רגליו מפני שמעון הצדיק, אף על פי שחסרו בו חמשה דברים עקריים:
השכינה,
והנבואה,
וארון,
ואורים ותומים,
ואש מן השמים,
ולא נשאר בו כי אם השם שנקרא בית אלהים. על זה אמר כאן אין זה כי אם בית אלהים, כי בבית ראשון נראה להם ה' עין בעין, עד אשר היו מראין על כבודו יתברך לאמר זה אלי ואנוהו, הנה אלהינו זה. אבל בבית שני אין זה ולא נשאר בו כי אם השם שהוא בית אלהים.

כנגד בית ג' אמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה. כאלו לא נעקר ממנו שם לוז אחר שנחרב לאחר בנינו, אבל לעתיד יהיה בנינו נצחי, כי קריאת השם מורה על הקיום הנצחי, וזה שמו לעולם, וכמו שנאמר (יחזקאל מח לה) "ושם העיר מיום ה' שמה". פירש הרד"ק:

שרצה לומר שלעולם לא יסור שמו יתברך מתוכה.

וכן בתחלת הפרשה ג"פ לשון מקום,
כנגד בית ראשון אמר: ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, יען כי לא ארכו להם שם הימים כי אם כשיעור לינה אחת, זה שבתם הבית מעט רמז לקוצר זמן עמידת הבית בקדושתו, עד כי בא השמש, כי שמש וירח אספו נגהם, (יואל ב י) ולמעלה ביארנו ענין שקיעתו ב' שעות קודם זמנה, רמז לשקיעת שמשן של ישראל שתי שנים קודם הזמן הקצוב.

כנגד בית שני אמר: ויקח מאבני המקום, כי כן נאמר בבנין בית שני והוציא (זכריה ד ז) את האבן הראשה וגו', ומאבני ולא כל אבני, כי חסרו אבני הלוחות ואבני אורים ותומים.

כנגד בית השלישי אמר: וישכב במקום ההוא, כי כאשר ראה הבית השלישי בבנינו ונצחיותו אז שכב וערבה שנתו, לאמר זאת מנוחתי עד עד, לאפוקי בשני בתים ראשונים לא נחו מאויביהם.

פרק כח, כ
אם יהיה אלהים עמדי וגו'. חלילה לומר שהיה יעקב מסופק בהבטחת ה’ יתברך, כי כבר אמר לו האלהים והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. אלא ביאור הענין הוא, שיעקב לא בקש כלל על שמירת הגוף שכבר הובטח בו, אלא בקש עכשיו על שמירת הנפש מן החטא. והעד על זה, כי בהבטחת השם יתברך נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, ויעקב אמר ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך. והיה לו לומר ושמרני בכל אשר אלך, גם מלת אנכי מיותרת לגמרי. הקב"ה אמר והשיבותיך אל האדמה, תלה ההשבה בהשם יתברך, ויעקב אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, תלה ההשבה בעצמו, השם יתברך אמר אל האדמה, ויעקב אמר אל בית אבי. מכל השנויים האלו נוכל ללמד שיעקב לא ביקש כי אם על שמירת הנפש מן החטא, כי זה דבר התלוי בבחירתו של אדם וצריך גם עזר אלהי, שכן התפלל דוד ואמר (תהלים קיט לז) העבר עיני מראות שוא. לכך הזכיר בשמירת הגוף ושמרתיך בכל אשר תלך, הזכיר לשון כל, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, והליכתו בדרכים רבים, אמנם הדרך הטוב אינו כי אם אחד, על כן אמר ושמרני בדרך הזה, כמראה באצבע אל איזו דרך מיוחד אשר יאמר עליו כי הוא זה, והוא דרך ה' בתורה ומצות, כי כבר אמר אכן יש ה' במקום הזה כי משם תצא תורה, על כן אמר הזה כמראה באצבע על דבר שהוא לפניו, והוא בית אלהים אשר ממנו דורכים דרך סלולה לילך בדרכי השם יתברך. ולפי שההליכה בדרך התורה תלוי בבחירתו של אדם, על כן הוסיף מלת אנכי, ואמר אשר אנכי הולך, כי בי תלוי הדבר בצירוף העזר האלהי אשר עליו אמר ושמרני. ולכך אמר ושבתי בשלום שלם מן החטא, ותלה ההשבה בעצמו, כי הדבר תלוי בבחירתו כאמור. ובענין שמירת הגוף אמר והשיבותיך אל האדמה, כי ארץ ישראל עיני ה' דורש בה תמיד, על כן ביותר הוא צריך שמירה בחוץ לארץ מבארץ, לפיכך לא הוצרך הבטחה כי אם שיושיבו אל האדמה לארץ ישראל. וכבואו אל האדמה הרי הוא נשמר ממילא. אבל בענין השמירה מן החטא, שלא ילמד מדרכי לבן, ולאו דווקא לבן שהרי אפילו הכנעני יושב הארץ לא טוב עשה בעמיו, ויש לחוש שלא ילמוד גם מדרכי האמורי, על כן אמר אל בית אבי, כי אז ינצל מחשש זה שלא ילמוד מדרכי הרשעים.

והטיל בין הדבקים תנאי, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. כי השמירה מן החטא הוא שלא ילמוד מדרכי הרשעים. ויש עוד דרך אחר אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, והוא העושר המעוור עיני בעליו ומונע את האדם מן הדרך הישר, כי לא לחנם בקש שלמה ואמר (משלי ל ח) רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. על כן אמר גם יעקב שימנעהו ה' מן זהב ורב פנינים, אלא יתן לו לחם כדי לאכול ובגד כדי ללבוש, דהיינו ההכרחי ולא יתן לו מותרות. ובזה מיושב מה שהזכיר לאכול וללבוש, כי היה לו לומר ונתן לי לחם ובגד. וכי סלקא דעתך שילבוש הלחם ויאכל הבגד, עד שהוצרך לפרש לחם לאכול? אלא ודאי שרצה לשלול בזה שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא. על כן אמר מיד ושבתי בשלום אל בית אבי, כי בתנאי זה אוכל לשוב בשלום שלם מן החטא, כמו שפירש רש"י.

פרק כח, כא
והיה ה' לי לאלהים. קבל עליו בנדרו לעבוד את ה' מאהבה ולא מיראה, כי העובד מיראה נקרא עובד אלהים, היינו למדת הדין אשר ממנו הוא ירא, והעובד מאהבה נקרא עובד ה' כי אהבה ורחמים ענין אחד. לכך נאמר והיה ה' לי לאלהים. ואם תרצה לפרש שהתחלת הנדר מן והאבן הזאת כפירש רש"י, אמר והיה ה' לי, שלא ידון אותי במדת הדין לבד, אלא יצרף גם של רחמים אל שם אלהים, זה הוא שאמר והיה ה' לי לאלהים יצרפו אל שם אלהים, אז והאבן הזאת וגו'.

ובבר"ר (ע ד) דרש:

אם יהיה ה' עמדי, ושמרני היינו מן ארבע ראשי עבירות, והם עבודת גילולים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע. ואסמכוה אקרא.

נראה שגם מדרש זה רצה לתרץ קושיא זו, וכי היה יעקב מסופק בהבטחת השם יתברך, אלא לפי שאמר לו ה’ יתברך כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי, בלשון "אם" הורה כאילו אמר אם אעשה או לא אעשה, וזה תלוי בדבר אם לא יגרום החטא, על כן אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני מן החטא, ופרט ד' אבות נזיקין אלו, כי המה היו סיבת חורבן בית ראשון ושני. על כן אמר שאם ישמור אותי ה' מן ד' ראשי עבירות אלו, אז והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים, ומכלל הן נשמע לאו, כי אם לא ישמרו מן ד' ראשי עבירות אלו, אז לא יהיה בית אלהים כי יחרב בעבורם.