פרק כט, א
וישא יעקב רגליו וילך. לפי שבהליכה ראשונה אמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צה) שקפצה לו הארץ, ולפי זה לא היתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ, כי אם ברגליו כשאר אדם.

פרק כט, ב
וירא והנה באר בשדה. נזדמן לו שראה שלושה עדרי צאן רובצים עליה סימן הוא ששלושה הם שנזדמנה להם אשה אל הבאר והם יצחק יעקב ומשה לפי שהאשה נמשלת לבאר, שנאמר (משלי ה טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. ונוכל לומר עוד ששלושה עדרי צאן רובצים עליה רמז ששלשה שותפין באדם ועל כן נזדמנה לו ששלושה עדרי צאן שתו מן הבאר כך שלושה שותפין שבאדם משם ישקו כל הנולדים, והאבן הגדולה על פי הבאר, כי האשה הצנועה נקראת גן נעול מעין חתום, וכאלו נחתם באבן, ולא יפתח כי אם בעת התולדה ואחר זה ישיבו האבן למקומו, שלא להשתמש מזה הבאר כי אם בעת הצורך לקיום המין.

ורז"ל דרשו (בראשית רבה ע ח,ט) ענין הבאר בכמה פנים שונות:
יש אומרים:

והנה באר זה בית המקדש,

ויש אומרים:

זה סיני כו'

ולדעת כולם אין המקראות יוצאין מידי פשוטם. אלא כוונתם לומר שלכך נזדמן ליעקב ענין הבאר והרועים כדי שיהיה סימן מסור בידו על העתיד, ובדבר זה נחלקו החכמים על מה הענין מרמז.

פרק כט, ה
הידעתם את לבן בן נחור. הוה לו לומר לבן בן בתואל, ובמקום ידענו היה לו לומר ידענוהו, ונראה שלא שאלם אם הם מכירין אותו או לא, כי חשב פשיטא שאנשי מקומו מכירין אותו, אך ששאלם על מעשיו ועל יחס שלו. כי על מעשיו שאל אם הוא מתיחס אחר נחור, שהיה איש תם וישר, או אחר אביו בתואל הרמאי שהיה בועל כל הבתולות, ואמר הידעתם את לבן אם הוא בן נחור דומה לו בתולדה, ויאמרו ידענו כי הוא בן נחור מתיחס אחריו ודומה לו במעשיו. ועל יחוס שלו שאל אם הוא נולד מנחור אחי אברהם כי אולי אמו יולדתו מאיש אחר, ורצה לידע אם לא יצא שם רע על אמו כמו שיצא על בתואל שבעל כל הבתולות, וחשש שמא גם אשתו זנתה עד שנולד לבן מאיש אחר, ואינו מתיחס אחר נחור, והשיבו ידענו שהוא בן נחור בבירור, כי לא נשמע על אמו שום שמץ פסול. ויאמר להם השלום לו, כי ידע שכל אנשי מקומו רשעים ואם הוא צדיק לפי דבריהם מסתמא אין שלום לו מפני הרשעים שדרכם להתגרות בצדיקים, ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן ואלו לא היה היה לו שלום, לא היה שולח את בתו בין הרועים פן יתעללו בה.

ויש אומרים:
שלכך אמר להם הן עוד היום גדול לבדקן אם הם חשודים על הגזל, כי סתם רועים חשודים, (עיין פירש רש"י) וחשב יעקב שאם אינן כשרים אם כן שלא כדין נתיחדה רחל עמהם כי אין היתר להתיחד כי אם בעיר בשני אנשים ובשדה עם שלושה אנשים כשרים, ועל כן פרט לך הכתוב שהיו שלושה עדרי צאן, וכשרים היו, ואם כן בדין נתיחדה עמהם.

פרק כט, יד
אך עצמי ובשרי אתה. לפי שנאמר ויספר ללבן את כל הדברים האלה. ולא פירש במקרא איזו דבר דברים הדברים אשר ספר לו, והוה לו לומר את כל אשר קרהו. אלא ודאי שספר לו אותן הדברים אשר דבר עשו בלבו, שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, והוצרך לספר לו מאיזו טעם רצה להרגו, והוא בעבור הבכורה והברכות. על כן אמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה, במלת אך מיעט את עשו כי אוהבי עשיר רבים, וכל אחי רש שנאוהו, ואמר לפי זה עשיר אתה, ואם כן אך אתה לבד עצמי ובשרי ולא עשו, ועל כן אינך צריך ליראה ממנו כי הוא אינו קרובי.

דבר אחר:
לפי שלא ראה אצלו מאומה שהרי בא בידים ריקנות אם כן אין בך הקורבה שמקרבין העשירים, כי אם קורבת שאר בשר לבד.

דבר אחר:
שספר לו איך שרימה את עשו בלקיחת הבכורה, אמר אך עצמי ובשרי אתה רמאי כמוני על כן ראוי לקרבך אלי כי כמוני כמוך.

פרק כט, ל
ויאהב גם את רחל מלאה. משמע שהיה אוהב את לאה, זולת שאהב את רחל יותר מלאה, והפסוק אומר וירא ה' כי שנואה לאה.
ועוד מהו "גם"?
ונראה לפי שיתרון החכמה בא מן הסכלות כיתרון האור הבא מן החושך, כי אין ניכר איזו מעלה עד אשר רואין ההעדר ורואין זה כנגד זה, אז נראה ביותר יתרון החכמה והאור, כך יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל, זה שאמר ויאהב גם את רחל מלת גם בא לרבות תוספת האהבה הנמשכת לרחל מן לאה, ומ"ם של מלאה אינה מ"ם היתרון.

ויש אומרים:
שתוספת אהבה זו נמשך מלאה, בעבור שמסרה סימניה ללאה, ודבר זה חשב לה לצדקה על כן הוסיף בה אהבה.

פרק כט, לג
כי שמע ה' כי שנואה אנכי. אף על פי שבלידת בן ראשון אמרה כי עתה יאהבני אישי, וכל שכן שלא ישנאה, ולמה זה אמרה כי שנואה אנכי?
מכל מקום נראה שהיא סברה שיהיה כן ולא עלתה בידה, כי היא סברה מאחר שאין אשה אלא לבנים, והבן אהוב בלי ספק, ואיך תהיה בור שנואה ומימיה חביבין, על כן אמרה כי עתה יאהבני אישי, ואחר כך ראתה שהלכה בטעות, שהרי מן הדין היה שאחותי תלד בן שני, ומה נתן לי ה' גם את זה. אלא לפי שגלוי לפני השם יתברך שעודנו בשנאתו, לכך אמרה כי שמע ה' הוא יתברך לבדו בוחן לבו ושמע כל דבריו שעם לבו, אבל אני לא ידעתי זה, כי חשבתי שכבר סרה שנאתו.

ועוד יכול להיות, שבלידת בן ראשון אהב אותה וביני ביני נתקלקלה השורה וחזר לשנאתה, כי כן הוא המנהג שבשבעת הלידה ישמח האב ביוצא חלציו, ואגבו ישמח גם באשתו אשר לקח, וברוב הימים הכל נשכח וסרה אהבתו, והיא גם היא אמרה בנבואה כי עתה יאהבני אישי, דווקא עתה בשעת לידה וקרוב ללידה, ולא אחר כך וידעה זה מגודל ריחוק לבבו שאהבה זו לא תהיה כי אם לפי שעה, על כן אמרה כי עתה, ובבן שני אמרה כי שנואה אנכי. ובבן השלישי נאמר על כן קרא שמו לוי, יעקב קרא לו להראות שהוא מסכים לדבריה וכי רצונו לידבק בה אבל בבנים הקודמים היא קראה להם שמות המורים על האהבה, אבל לא ראינו עדיין הסכמתו עד שילדה בן שלישי אז גלה דעתו כי סרה שנאתו מכל וכל.

פרק כט, לד
הפעם ילוה אישי אלי וגו'.
פירש רש"י:

ע"ש שלווהו במתנות כהונה קרא שמו לוי.

והכתוב אומר שקראו לוי על שם הפעם ילוה אישי אלי, והקרוב אלי לומר בזה, כי האמהות רוח ה' דבר על לשונם, ומה שאמרה בלידת בן הראשון כי עתה יאהבני אישי, היתה הכוונה בעבור שנולד בן הבכור עובד עבודת השם יתברך, כי העבודה היתה בבכורות, ולפיכך יצחק אהב את עשו לפי שהוא בכור וחשב שהוא יהיה עובד עבודה, ורבקה אוהבת את יעקב כי ראתה בנבואה שעל ידה תשוב הבכורה ליעקב. כך אמרה לאה כי עתה יאהבני אישי ע"י בן הבכור, כי ברית כרותה שלעולם יהיה בן הבכור לשנואה כדי לסבב לה אהבה, וכן פירש מהרי”א [-אברבנאל]: פרשת כי תצא בפסוק והיה הבכור לשניאה (כא טז). אבל הקב"ה ידע שלסוף תסוב הבכורה מראובן ע"י חלול יצועי אביו, ואם כן עדיין היא שנואה זה שאמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, ולא אמרה שבן זה יסבב האהבה בעבור איזו סבה, עד שילדה את לוי שקרא לו ה' לוי על שם שלווהו במתנות כהונה חלף עבודת ה' אשר עליו, ובסבה זו ילוה אלי אישי ויאהבני, כי ממני נולד הפעם אותו בן אשר עליו יהיה משא עבודת השם יתברך, ולפי זה מסכים פירש רש"י עם פשט המקרא.