פרק ג, א
אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. יש בענין זה ספק גדול: שאם האשה הוסיפה מדעתה ציווי לא תגעו, הרי ידעה האמת שלא צוה ה' על הנגיעה, ואם כן איך נתפתתה האשה לדברי הבל אלו לומר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה?
לפום ריהטא נראה לפרש, שהאשה לא שמעה הציווי מפי הגבורה כי אם מפי בעלה. וזה שאמר (פסוק טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. מהו לאמר, אלא שיאמר גם לאשתו שאכילה זו מסוכנת, כי מטעם זה נאמר על האדם ולא נאמר אל האדם אלא על, היינו על אודות שלא להביא את עצמו בסכנה. והאדם ראה בשכלו לעשות סייג ולהוסיף על הציווי לאסור לאשתו אף הנגיעה, כדי שלא תבא לידי אכילה. וחוה סברה שאמר לה הכל מפי הגבורה, על כן בא לה טעות זה, כי מצא לו הנחש להטעותה.
ובזה אין אנו צריכין לפירש רש"י שפירש, שלכך לא בא הנחש אל אדם הראשון, לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, כי בלאו הכי אין זה קושיא: שהרי הנחש רצה להוכיח מן הנגיעה שאין מיתה באכילה. ועם אדם הראשון לא היה יכול להוכיח כלום, כי אדם ידע האמת שלא צוה ה' על הנגיעה, והוא הוסיף מדעתו.

ונראה לפרש עוד, שחוה היתה מסופקת אם כוונת הנחש לטובתם, כדי שיהיו כאלהים יודעי טוב ורע; או שמא כוונתו כדי שימות אדם וישא הוא את חוה. ואמר לחוה, לפי שנשים דעתן קלות להתפתות, וידע שוודאי תתן לבעלה תחילה. על כן אמרה חוה בזאת יבחן דעת הנחש, והוסיפה ציווי לא תגעו, כדי שיהיה כל המשא ומתן ביניהם בנגיעה, כי בנגיעה אין סברא שתקדים את בעלה כמו באכילה. וכאשר דחף הנחש את חוה באילן, אז אמרה חוה עתה ידעתי כי הדין עם הנחש. כי אם היתה כוונתו כדי שימות האדם, אם כן למה דחף אותי, ומה ירויח במיתתי? אלא ודאי שכדבריו כן הוא, להיות כאלהים. ועל כן נתנה מקום לדבריו.
ועיין למעלה פירוש יקר על סיפור הנחש עם חוה בפסוק עץ עושה פרי למינו.

פרק ג, ו
וכי תאוה הוא לעינים. כי בכל חטא יש ליצר טוב ויכוח עם היצר הרע. כי היצר טוב מבטיחו שכר הרוחני לעולם הבא, והיצר הרע משיב עליו וטוען כי טוב לילך אחר התאות המחושות לעין הרואה, כי תאות העולם הזה נראין לעין כל, מלילך אחר חמדות העולם הבא אשר עין לא ראתה. לכך נאמר ותרא האשה, ראתה דברי הנחש וישרו בעיניה טענותיו כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. שתאות העולם הזה נראין עין בעין, לאפוקי חמדות העולם הבא עין לא ראתה, והרוצה לשקר ירחיק עידיו (הרא"ש שבועות ו יג).
ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה. פירשו המפרשים כדי שיהיה עמה תמיד, ולא ישא אחרת כשתמות היא. ויכול להיות שנתנה לו בהיותו עמה ממש כי אז לחצה אותו כדרך שנאמר בשמשון (שופטים טז טז) ותאלצהו. כי בזמן אחר אולי לא היה שומע לה לעבור את פי ה'. ועל זה אמר בהתנצלותו האשה אשר נתת עמדי. בשעה שהיתה עמדי ממש נצחה אותי, כי לפי פשוטו אין טעם להתנצלות זה.
ומה שטען היא נתנה לי מן העץ, אולי כיון לומר דרך התנצלות, מאחר שלא נאמר בציווי מפרי עץ הדעת לא תאכל. ונאמר מעץ הדעת לא תאכל, הייתי סבור שהכונה שאין אני רשאי לתלוש הפרי מן העץ, אבל אם הוא כבר תלוש ועומד, חשבתי שמותר לי לאכלו, ועתה היא נתנה לי מן העץ, ולא אני לקחתיו מן העץ.

ויש אומרים:
שאמר מאחר שנתת האשה עמדי לבשל ולהכין כל צרכי הבית, חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור. על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר.

פרק ג יד
ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה.
על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (תענית ח)

לעתיד מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות ארי טורף ואוכל כו' אתה מה הנאה יש לך כו', לכך נאמר שיהיה ארור יותר מן כל בהמה וחיה, שכולם יש להם צד הנאה ממה שהם טורפים ודורסים והנחש אין לו שום הנאה, כי אין יתרון לבעל הלשון, על כן לא יהיה לו הנאה בדריסתו כאמור.

ואם נפשך לומר מ"ם של 'מכּל' אינה מ"ם היתרון, אלא כך תפרשהו: שתהיה ארור מפי כולם, כי כל החיות יתקבצו אליך ויקללוך ויבזוך, ועל פניך יענו רשעתך לאמר מה הנאה יש לך.

פרק ג טז
הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. רוב המפרשים אמרו שהיצר הרע מושך כחו מן הנחש הקדמוני, והיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש ואחר כך לעבותות העגלה. לכך נאמר הוא ישופך ראש, כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע בראש, רצה לומר בהתחלה תכף בבואו אליו, אז הוא ישופך, כי בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו וילך אחרי עצתו יום אחר יום, עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו, ואדרבא הוא ינצחך.
לכך נאמר אל הנחש ואתה תשופנו עקב, כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז אתה תשופנו ותנצחו, כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה.
וזה גם כן משל על התשובה שאדם עושה בבחרותו, דהיינו בראש ימי חלדו בנקל לו לעזוב דרכו. אמנם בעקב, בסוף, שכבר הורגל במעשיו גם כי יזקין לא יסור ממנו, ואז אתה תשופנו. ויאמר זה גם על העבירות החמורות עבודת גילולים גילוי עריות ושפיכות דמים ודוגמתם, לא יוכל יצרך להעבירך עליהם כל כך בנקל, מי פתי יסור הנה, ומי ישמע לו לדבר הזה לעבור עבירות ראשיות אלו. אבל בעקב, דהיינו המצות קלות שאדם דש בעקביו, אתה תשופנו, כי יהיה נקל לך להעבירו עליהם, כי היצר הרע זה דרכו שמתחיל בעקב ועולה ומבצבץ עד הראש. כמו הארס של הנחש המתחיל בעקב והולך ומבצבץ עד הראש, כך היצר הרע מתחיל להעביר את האדם על המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם, ואחר זה עבירה גוררת עבירה, ויעלה מן הקלות אל החמורות עד כי עוונותיו יעברו למעלה ראש. כמו שאמר (תהלים לח ה) כי עונותי עברו ראשי. והוא משל על העבירות שהם ראש לכל העבירות. לכך נאמר (איכה א ט) טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. כי המשכיל יתן אל לבו כשיבוא היצר הרע לטמא אותו בשוליו, דהיינו במקום תחתית כמו העקב, כן יעלה משם ויבצבץ ויהיה אחריתו מרה, כי יעלהו מן הקלות אל החמורות. ולא יבינו בו רשעים והמשכילים יבינו.

פרק ג, יט
בזעת אפך תאכל לחם. יש סמך מכאן לדברי הרופאים האומרים שקודם כל אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה, כי זה עוזר אל העיכול, וכמו שכתוב (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. זה שאמר הכתוב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. כי עצבון הוא לשון מלאכה כמו שאמר באיוב (י ח) ידיך עצבוני ויעשוני.
ובאמרו כל ימי חייך הורה שיאכל כדי חייו לבד, ולא ידרוש אחר המותרות, כי מה יתרון לו שיעמול לרוח.

פרק ג כ
כי היא היתה אם כל חי. למה קרא לה שם עכשיו אחר החטא, ועוד: חיה היה לו לקרותה.
ונראה כי קודם החטא נקראת חיה, על שם אם כל חי. ואחר החטא שגרמה מיתה לדורות, הוחלף שמה מן חיה לחוה. כי חוה נגזר מן לשון חויא דהיינו נחש, ובא הכתוב לתרץ למה לא קראה נחש בפירוש, אלא לפי שקודם זה היתה אם כל חי. ונקראה חיה, על כן בהחליפו שמה לא הוצרך להחליף כי אם יו"ד בוי"ו כדי שישאר רושם שם ראשון במקומו.

פרק ג כג
לעבוד את האדמה אשר לוקח משם.
לא לחנם הזכיר אשר לוקח משם, גם מצאתי (במדרש שוחר טוב תהלים צב) שכתב שאדם הראשון נתיישב בהר המוריה. ומהיכן למדו לומר כן, גם נמצא לרז"ל (חולין ס) שאדם הראשון הקריב פר מקרין מפריס. מאין יצא להם סמך מן התורה על זה? ונראה שמקום לכל אלו הדברים מן פסוק 'אשר לוקח משם'. דהיינו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. (שמות כ כא)
כאמרו רז"ל (בראשית רבה יד ח)

הקב"ה בראו ממקום כפרתו, והלואי תהא לו לכפרה. והוא הר המוריה אשר שלחו שם ה' לעבוד את האדמה ולבנות ממנה מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן לכפר עליו. ויען כי לוקח מאותה אדמה, והוא שער שעבר בו, כי האדמה נתנה בו חומר עב וגס אשר בסיבתו נפל אל החטא, כמבואר למעלה בפסוק עץ עושה פרי (א יא) ע"ש.
על כן במקום שגרם החטא, שם תהיה כפרתו. כי המקום ההוא, דהיינו אותה אדמה, גרמה לו לחטוא. על כן האדמה ההיא חייבת לעזור לו אל הכפרה, ע"י שיעבוד אותה לעשות ממנה מזבח להקריב עליו פר מקרין מפריס.

וזה טעם נכון על מצות מזבח אדמה תעשה לי, כי בדבר שגרם החטא בו יתקן אשר קלקל בו. וגם לדברי האומר צבר עפרו מכל האדמה כך פירושו. לפי שמקום שנאמר בו 'מזבח אדמה תעשה לי', שם אבן שתיה, ומשם הושתת כל העולם. והעפר אשר לוקח ממרכז העולם דומה כאילו צבר עפרו מכל העולם.
ובזה מיושב גם מה שנאמר (בראשית כח יג) 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה'.
פירש רש"י:

קפל כל הארץ תחתיו

לאו דווקא קפל, אלא לפי ששכב על מקום טבור הארץ ומרכזו, על כן דומה כאילו שכב על כל הארץ.