פרק לא, א
לקח יעקב את כל אשר לאבינו. ואחר כך אמרו ומאשר לאבינו עשה את הכבוד הזה, מאשר משמע מקצת אשר ולא כל אשר, ואם כן דבריהם סתרי אהדדי, ובלאו הכי קשה איך אמרו שקר מפורסם, וכי לקח יעקב כל אשר לאביהם, וכי לא השאיר לו כלום, הלא היה ללבן עדיין צאן ובקר ואהלים?!
וביאור הדברים כך הוא: שמתחלה לא דברו כנגד הרכוש כלל, כי אם כנגד התחבולות ועניני רמאות שהיה אביהם בקי בהם ובשמותיהם יותר מכל העולם, עד שהיה הוא יכול לרמאות את אחרים, אבל אחרים לא יכלו לרמאותו. ויעקב למד מלבן כל רמאתו עד שאפילו לבן לא יכול לעמוד לפניו, כי הוא רימה את לבן, ועל זה אמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו, כל רמאותו לקח ממנו. וכנגד הרכוש אמרו: ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה.

פרק לא, ח
אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך וגו'. 'אם כה אמר' היה לו לומר, כי יאמר - להבא משמע.
ונראה שזה קאי על מה שאמר 'ולא נתנו אלהים להרע עמדי', כי כבר נראה לו בחלום ראיתי את כל אשר לבן עושה לך וגו', על כן אמר: אם כה יאמר להבא, כי פשיטא בשעת שימת המקלות שיולדו עקודים וטלואים, אלא אפילו להבא כשלא אשים המקלות, מכל מקום יהיה הכל לפי תנאו, שאם יאמר נקודים יהיה שכרך וילדו כולם נקודים, כי כך הובטחתי בחלום מפי הגבורה, לפי שראה ה' בעניי את כל אשר לבן עושה לי. כי אני אמרתי הסר משם כל שה נקוד וטלוא, היתה כוונתי לומר שיהיו שני עדרים סמוכים זה לזה, ואם ילכו הנקיבות אל עדר הנקודים והטלואים מזלי גרם, ואם יתעברו בעדרם מזלך גרם, ומסתמא יסכים לבן על זה, כי יותר קרוב לו מה שיתעברו בעדרם ממה שילכו לעדר אחר. ולבן הרחיק דרך ג' ימים, באופן שיהיה נמנע שילכו הנקיבות לאותו עדר כדי שילך יעקב ריקם. על כן הוצרך לעשות ענין המקלות, והסכים הקב"ה על ידו, לומר שאף בלא שימת המקלות יהיה כן להבא.

ובספר תולדות יצחק פירש:

שלכך נאמר אם כה יאמר, לפי שלבן ראה שכל אשר חפץ יעקב עושה ה' ומסכים על ידו, על כן חשב לעשות תחבולה נגד רצון האל יתברך. והוא, להתנות מתחלה נקודים, וכאשר יתעברו נקודים אז יחזור ויתנה טלואים, כי כבר נתעברו נקודים. אבל הקב"ה ידע מה שבלבו של לבן, שכך יאמר אחר שיתעברו, ועשה הקב"ה שנתעברו מאותה מראה שלבן יאמר לעתיד בשעת ההריון במראה זו אני חפץ, לכך נאמר אם כה יאמר - להבא.

פרק לא, כד
מטוב עד רע. ומה שביני ביני, היינו הדברים המשתמעים לתרי אפי. ולפי זה אסר לו שלשה מיני דברים:
ראשונה אסר לו לדבר עמו מטוב דברים טובים ונחומים, כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, לפי שעל כל פנים לבבו של הרשע להרע לצדיק. וכשהוא מדבר עמו טובות, ודאי כל דבריו על צד החנופה, כדי שלא יהיה הצדיק יודע להזהר ולהשמר ממנו. ודבר זה פשיטא שלא תדבר עמו, כי יבא לידי היזק על ידם, אלא אפילו הדיבור הממוצע המשתמע לתרי אפי, סלקא דעתך אמינא שמותר לך לדבר עמו, והיה לו לשום על לבו ולמיחש מיהא בעי, קא משמע לן מלת עד, לומר לו שאסור לך להטעותו בדברים. ולא זו שני מיני דברים אלו שהם אסורים לך, כי יוכל הצדיק לבוא לידי מכשול על ידם, אלא אפילו רע גמור, סלקא דעתך אמינא שמותר לך לגזם לו בדברים רעים כדי שיהיה נזהר ונשמר ממנו, ואם הוא לא נזהר - אני את נפשי הצלתי, קא משמע לן 'רע', לומר לך לא תגזם לו ולא תעשה לו שום רעה.
ובזה מתרצים מה שנאמר בסמוך ואתה לא תעבור את הגל הזה אלי לרעה. משמע אבל לטובה תוכל לעבור, ובהפכו אמר לבן: אם אני לא אעבור אליך את הגל, משמע בשום פנים לא אעבור, אפילו לטובה, וזה לפי שטובתי בל עליך, כי כבר אמש אמר לי אלהים השמר לך מדבר עם יעקב מטוב, שמע מינה שאינו חפץ בטובתי, כי חשוד אני בעיניו שכל טובתי לך לרעה. ואמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, אפילו אם לא אעבור גם המצבה, אבל אתה לא תעבור אלי הגל והמצבה לרעה, משמע אבל הגל לבד בלא העברת המצבה מותר אף לרעה, לפי שביני ביני ודאי ינחם יעקב על הרעה, מה שאין כן בלבן. ופשט זה נכון.

פרק לא, מא
זה לי עשרים שנה בביתך. ולמעלה אמר זה עשרים שנה אנכי עמך, ולא הזכיר מלת לי, גם אמר עמך במקום בביתך. כי באמת יעקב לא היה בביתו של לבן כי אם חודש אחד, שנאמר וישב עמו חודש ימים, משמע רק חודש ימים היה יושב עמו בביתו, אבל בכל שאר הזמנים היה מתגורר בשדות ואהלים לרעות צאן לבן, ולא היה בביתו של לבן, כמו שאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, לכך אמר זה עשרים שנה אנכי עמך, אבל לא בביתך. ומכל מקום אפילו זה החודש ימים אשר ישב בביתו של הרשע והרמאי, לא היו בעיניו כימים אחדים, אלא כזמן ארוך, לפי שימי צער היו לו שנראים כימים רבים. ואמר אויה לי כי גרתי משך זמן רב עם הרשע, ואם מעט הוא לי. רצה לומר בעיני שקול כאלו הייתי כל עשרים שנה בביתו. לכך אמר זה לי עשרים שנה בביתך, באמת אינם עשרים שנה, כי אם חודש אחד לבד, אבל לי הוא שקול חודש זה כעשרים שנה, לא כמו שאמרה אמי וישבת עמו ימים אחדים, כי אולי לא ידעה אמי בגודל רשעתו, ולבי יודע מרת נפשו כמה צער סבלתי על היותי עמך בביתך ממש.

דבר אחר:
מתחלה הזכיר יעקב את כל אשר עשה הוא עמו, איך היה עושה עמו באמונה, ואחר כך הזכיר את כל אשר עשה לבן לו, לכך אמר מתחלה זה עשרים שנה אנכי עמך, רצה לומר אני עשיתי עמך באמונה, טרפה לא הבאתי אליך וגו', וכל סיפור זה הכל מדבר מאמונתו של יעקב. ואחר כך אמר לו ראה לעמת זה מה שעשית לי, ואמר זה לי עשרים שנה בביתך, ראה מה שעשית לי, הנה עבדתיך י"ד שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ועל כל זה ותחלף את משכורתי עשרת מונים, ולא כגמול ידי עשית לי, ובזה מיושב היטב מה שהזכיר מתחלה עמך, ואחר כך אמר זה לי ופירוש יקר הוא.

פרק לא, מב
לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. אמר, כי מן אברהם זקיני אף על פי שכבר מת ולא יראת ממנו, מכל מקום אלהיו קיים לנצח, וממנו יראת פן ידרוש דמי מידך אם תעשה לי איזו רעה, או תשלחני ריקם מכל עמלי. אבל יצחק אבי שהוא עדיין חי, יראת ממנו, כי פחד יצחק רצה לומר שאתה פחדת ממנו, כי הוא שר וגדול שמו בגוים, ממנו יראת לעשות לי רעה או לשלחני ריקם מכל וכל פן יתבע עלבוני מידך, ולולא שתים אלו אז ריקם שלחתני. ואם תאמר מאן יוכח, שמא מיושר לבבך עשית כל זה ולא מיראה, על זה אמר ויוכח אמש, האמש יוכיח שכן הוא כדברי, שהרי אתה אמרת יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו', שמע מינה שמיראה נמנעת מלהרע ולא מאהבה.

ומה שאמר וישבע בפחד יצחק אביו.
כתב מהרי"א:

שנשבע בעקידת יצחק, כמו שנשבע במצוה, וכן כתב בתולדת יצחק.

ולפי דברינו נשבע במורא אביו, כי זה היתה מצוה חביבה עליו, ורצה לומר שנשבע במצות מורא אביו. ודוקא במצוה זו, לפי שהיה עכשיו ממהר לילך לבית אביו לקיים מצוה זו על כן נזכר במצוה זו ונשבע בה.