פרק מ, א
חטאו משקה מלך מצרים והאופה. מתחלה קרא אותם משקה ואופה ואחר כך נאמר ויקצוף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים, ויש אומרים שמנהג העולם הוא שכל שר יש לו משרתים למטה ממנו המשרתים למלך בכל עת, והמה בעצמם ישרתוהו לפרקים בסעודה גדולה דרך כבוד, וחטא זה לא חטאו השרים כי אם משרתיהם המשקה והאופה, ומכל מקום היה עיקר הקצף על השרים שהושיבו הדיוטים כאלו שלא נזהרו בכבוד המלך. ומ"ש אצל החלום המשקה והאופה ולא הזכיר לשון שר, לפי שלא בא להורות כי אם מהות החלום כל א' מענינו, זה מעניני משקה וזה מעניני אפיה

ולי נראה לישב זה, על דרך שמצינו בב"ר (פח ב)

פליגי רבנן ורבי אביתר רבנן אמרי זה נמצא זבוב בכוס שלו, וזה נמצא צרור בגלוסקא שלו, ור' אביתר אומר בקשו להזדווג לבתו של מלך כו',

ורש"י הסכים לדברי רבנן, ונראה שראיתו ממה שנאמר משקה ואופה ולא הזכיר לשון שר, להורות שלא היה חטאם תלוי בשררתם, וחטא זה שבקשו להזדווג לבתו תלוי בלי ספק במה שהיו שרים ונכבדים, על כן בקשו לשלוח יד במלך ולהזדווג לבתו מצד שגבה לבם עד להשחית, לכך קראם סתם משקה ואופה בין בשעת זכירת החטא בין בזכירת החלום, וטעם אחד לשניהם, להורות שחטאם היה על עסקי משקה ואפיה, ולא היה חטא התלוי בשררתם, וכן בחלום קראם כן, להורות שהחלום היה מעסקי משקה ואפיה. ומטעם זה נאמר חטאו משקה מלך מצרים והאופה, וקשה לערבינהו ולתנינהו חטאו משקה והאופה למה הכניס מלך מצרים בין הדבקים?
אלא ודאי להורות שכל אחד חטא בענין עצמו זה בזבוב וזה בצרור, וכפי הנראה שפשיעת הצרור גדול מפשיעת הזבוב כי זבוב אונסא וצרור פשיעותא, על כן נאמר משקה מלך מצרים כי אלו עשה זה לאדם אחר לא היה נקרא פושע, כי קרוב לאונס הדבר אך למלך הוא פשיעה כי בכבוד המלך צריך לדקדק ביותר, אבל חטא האופה היה גדול מנשוא אפילו אם היה עושה כן לאדם אחר שאינו מלך, לכך נאמר סתם והאופה ולא אמר אופה מלך מצרים, ופרעה קצף על שר המשקים הזכיר לשון שררה אצל הקצף, כי כמו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה יותר ממה שמדקדק עם אדם אחר, כך שרים אלו מצד היותם שרים וקרובים למלך, ביותר היה להם להזהר בכבוד המלך, ואילו היו הדיוטים לא יצא עליהם הקצף כ"כ וזה פירוש יקר.

פרק מ, יא
וכוס פרעה בידי.
בב"ר (פח ה) אמרו:

מכאן תקנו חכמים ד' כוסות בפסח כנגד ד' פעמים כוס שנזכרו כאן,

ויש לתמוה מה הראה הקב"ה לשר המשקים בזה, ומה ענין ד' כוסות של פסח לחלומו של שר המשקים?
ונכון לומר כי ידוע ששתית הכוס מורה על התשועה מאיזו צרה, כמו שכתוב (תהלים קטז יג) כוס ישועות אשא, וד' כוסות של פסח יוכיחו, וכל שבוי סבבוהו ארבע משפחות הרעות שנזכרו בספר ירמיה (ירמיה טו ב) כה אמר ה' אשר לחרב לחרב ואשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי ובב"ב (ח) א"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו כו' עד שבי כולהו איתנהו ביה, כי בידו של אדונו לייסרו בחרב, ולהמיתו, ולהרעיבו, ולענותו בענין בית הסהר, ונמצא שכל שבוי שבבית הבור כשיוצא מבית האסורים דין הוא שישתה ד' כוסות של ישועה, כי מאחר ששבי כולהו איתנהו ביה אם כן ביציאתו משם מבית הסהר הוא ניצול מארבעתן, על כן נזכר בשר המשקים ד' פעמים לשון כוס, כי הראה לו בחלום שיצא מן בית הבור ויהיה נצול מארבע רעות אלו, ויהיה ראוי לשתות ד' כוסות של ישועה, ואם כן למדו רז"ל מכאן שבפסח חייב כל אדם לשתות ד' כוסות, כי ישראל היו גם כן שבויים במצרים והשבוי כולהו איתנהו ביה, על כן דין הוא שישתו ד' כוסות של ישועה כנגד ההצלה מארבעתן, כי לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים כי אף אותנו גאל עמהם וזה פירוש יקר. ומכאן שפט יוסף בשכלו ששר המשקים יצא מבית הסהר וישב על כנו, אבל שר האופים לא ראה בו דבר המורה על גאולתו ועל פדות נפשו.
ואולי זהו כוונת רז"ל, במה שדרשו (בחולין צב) ובגפן שלשה שריגים שלשה שרי גוים כו', או אברהם יצחק ויעקב כו', ונדרשו בכמה פנים שונים על הצלחתן של ישראל, ומה הראו לשר המשקה בזה?
אלא שכל אלו סיבת גאולתן של ישראל מבית השבי, וגאולה ראשונה של יוסף היתה ע"י שר המשקים, ועל ידו זכה יוסף לכל היעודים ההם וקל למבין.

פרק מ, כג
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אף על פי שעלה יוסף בזכרונו מכל מקום לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה.

ורז"ל אמרו (בראשית רבה פט ג)

שיוסף חטא בזה שתלה בטחונו בשר המשקים, ואמר ב"פ לשון זכירה כי אם זכרתני וגו' והזכרתני וגו' וכנגדם נענש בכפל השכחה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.

ועל זה הרמז נוכל לומר, כי בזמן שאמר יוסף אם זכרתני והוא לשון תנאי כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה, ואם לא אבדה התקוה, נמצא ששני תיבות אלו כוללים עיקר העון, על כן כנגדם יצא בת קול ואמר תשכח, כי תשכח עולה למספר אם זכרתני, ועל כן ניתן הדין שיהיה אסור עוד שתי שנים כי ימות השנה שס"ה ימים, ב"פ שס"ה עולה תש"ל כמספר תשכח, ועל כן הדין נותן שיהיה אסור עוד שנתים ימים, כי מקץ שנתים ימים מורה שהיו שנים שלמים מיום אל יום כדי למלאות מספר תשכח, ועוד שני ימים הנוספים כנגד שני תיבות אלו שאמר והזכרתני והוצאתני, וזה יותר מחוור ממה שאמרו קצתם ששתי שנים אלו כנגד שתי תיבות אלו, וקשה, למה דווקא שנים ולא חדשים או ימים, ולהנחתינו יהיו באמת שני ימים כנגדם, ויתבאר זה עוד בסמוך פרשת מקץ בעז"ה.