פרק מט
פרק מט, א
האספו ואגידה לכם וגו'. ואחר כך הזכיר לשון קיבוץ
הקבצו ושמעו וגו',
לפי שאמרו רבותינו ז”ל (עיין פסחים נו)
בקש לגלות הקץ ונסתם ממנו.
והנה לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כב ב) ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח) וכן רבים, אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים, כך מתחילה בקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, על כן אמר
האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, על כן חזר מלשון אסיפה ואמר
הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים, והזכיר ב"פ
ושמעו כי לקצתם היה מדבר דברי כבושים ותוכחות כמו לראובן ושמעון ולוי, ועל זה אמר
ושמעו בני יעקב, ולקצתם היה מגיד עתידות, ועל זה אמר
ושמעו אל ישראל אביכם, כי הגדת העתידות תלוי ברוה"ק שעליו המיוחס לשם ישראל כי שם זה רוחני, וזה פירוש יקר.
פרק מט, ג
ראובן בכורי אתה וגו'. תרגומו חזי לך למיסב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא, ומלכותא, רצה לפרש הפסוק
ראובן בכורי אתה, ראוי אתה לבכורה לפי
שכחי וראשית אוני אתה, וראוי אתה לכהונה דהיינו
יתר שאת, כי העבודה בבכורות, וראוי אתה למלכות
יתר עז. אמנם
פחז כמים אל תותר, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, וכל שופט צריך להיות מתון בדבר המשפט, ואתה פחזת כמים בכל עניניך ופחז היינו המהירות, על כן אין אתה ראוי לקבל יתרון המלוכה,
וכי עלית משכבי אביך על כן אינך ראוי לכהונה, כי הכהונה עניינה להשרות השכינה בבית המקדש שנקרא משכבי אביך שבשמים, כמו שמפרש רש"י על פסוק הנה מטתו שלשלמה ועל פסוק בין שדי ילין (שה"ש א יג,ג.ז) וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין ז) כד הוי רחימתין עזיזא אפותיה דספסירא הוינא שכיבן כו' ואתה גרמת סילוק השכינה ע"י מעשה בלהה על כן אינך ראוי לכהונה, ונקט
משכבֵי לשון רבים כי שלשה מקדשים יהיו לעתיד חוץ ממשכן.
אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב"ן, על כן אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמו שכתוב (דה"א ה א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.
יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר,
ופירש מהרי"א:
לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים על כן ברכו יחי ראובן ואל ימות.
ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים:
או ברבוי עם,
או באנשים בעלי כח וגבורה,
ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה, שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע, על כן הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו , ועל זה אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו גם כן רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, ועל זה אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות.
ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש רש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה, שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אף על פי שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, רצה לומר שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן
יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, על כן
אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מכל מקום גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מכל מקום הנני נותן לך ברכתי שלום, שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך
אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפירש רש"י על ויהיו בני יעקב י"ב (בראשית לה כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד.
פרקמט, ה
שמעון ולוי אחים. שניהם כאח לצרה יולד, התחיל בשבחם כדרך שנאמר (לד כה) ויקחו שמעון ולוי אחי דינה, פירש רש"י לפי שמסרו עצמם עליה נקראו אחי דינה, וזה באמת שבח להם, שנכנסו בעובי הקורה בעבור אחותם, אך שלא יפה עשו מה שגזלו כל העיר כי זה כלי חמס הוא ואין הנקמה תלוי בזה, ועל שהמתיקו סוד יחד ונקהלו על כל העיר אמר:
בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי.
כי באפם הרגו איש, זהו טעם על שהתחיל בשבח לומר שלבשו קנאה בעבור אחותם והרגו כולם כאיש אחד,
וברצונם עקרו שור. היינו החומה כתרגומו וזה טעם על שמסיים בגנות, ואמר
כלי חמס מכרותיהם כי דבר זה אינו תלוי באף ובנקמה אלא מרצונם הטוב עקרו החומה לקעקע כל העיר ולחמוס כל אשר להם.
פרק מט, ז
ארור אפם כי עז. מצינו בכל מקום לשון עזות על הפנים ולשון קשיות על העורף שהוא מעבר השני אל הפנים, וכשקלל לא קלל אלא עזות אפם וקשיות ערפם ואמר
ארור אפם ואימתי?
כי עָז כשהוא עז,
ועברתם היינו עבר השני של אפם דהיינו הפנים, ומעבר השני הוא העורף ועל העבר השני דהיינו העורף אמר
כי קשתה, ואמר יעקב שאם ישאר דבק בשני שבטים אלו קנין של העזות פנים וקשיות העורף, מי יוכל לעמוד בפניהם, וגם המה יהיו בתכלית הרעה, על כן
אחלקם ביעקב ואפיצם ישראל, רצה לומר החלק הגדול ממדת העזות פנים וממדת קשי עורף שיש בטבע שני אחים אלו אחלק ואפיץ בכל ישראל, כי היכי דלימטי לכל חד שיבא מכשורא, רצה לומר כשיתפשט בכל ישראל לא יגיע לכל אחד מישראל כי אם חלק קטן, והיינו הך שקרא משה לכל ישראל עם קשה עורף, שנאמר (שמות לד ט) כי עם קשה עורף הוא,
ורז"ל (ביצה כה) אמרו:
שלשה עזים הם ישראל באומות כו' לפי שקבלו טבע העזות והקשיות עורף מן שמעון ולוי כי חלק אותם יעקב לכל בניו.
דבר אחר:
אע"פ שהעזות וקשיות עורף מדה רעה מכל מקום יש בהם צד לטובה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (אבות ה כה) הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים, וכן קשיות העורף אך טוב הוא לישראל כדי שיעמדו בדתם לא ישובו מפני כל לשמוע בקול זרים, וזהו שאמר יעקב
שאפם כי עז, ועברתם דהיינו העבר השני לאפם
כי קשתה, וזה בודאי מדה רעה וכדת מה לעשות בהם להפכם לטובה,
אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, רצה לומר אחלק ואפיץ העזות וקשיות עורף אל עושי מעשה יעקב וישראל, דהיינו לְהַפֵּךְ פעולתם לטובה כאמור.
ומה שכללם יעקב ומשה הפרידם, לפי שכבר אמר
אחלקם וגו' על כן לא היה משה רשאי לצרפם, ומכל מקום ברכם קצת מעין ברכתו של יעקב כי אמר ברך ה' חילו, פירש אונקלוס על הנכסים כי לא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לו, כך אמר יעקב
אחלקם ביעקב, רצה לומר אחלק לו בין כל יעקב, כי מן כל ישראל יקחו המה חלקם, ואע"פ שבעבור היות
כלי חמס מכרותיהם דהיינו לגזול ממון כל העיר, נותן הדין לקנסם שיהיו כולם עניים, מכל מקום אחלק להם ביעקב לקבל מהם מתנותם, ושבט שמעון אפיץ בישראל להיות סופרים ומלמדים. ועל כן רמז משה ברכה לשמעון תוך ברכת יהודה, כי גם מיהודה מושכים בשבט סופר, כמ"ש ומחקק מבין רגליו ומחקק היינו סופר.
פרק מט, ח
יהודה אתה יודוך אחיך. לפי שאתה יהודה הודית במעשה תמר כהוראת שם יהודה, על כן מדה כנגד מדה
יודוך אחיך יודו לך על המלכות ולא יבושו כשם שאתה היית מודה ולא בוש מלהודות על האמת כך אחיך לא יבושו כי יודו על האמת שלך לבד יאתה המלוכה, כי מצינו כשהומלך דוד כתיב (ש"ב ה א) ויאמרו כל שבטי ישראל וגו' הננו עצמך ובשרך וגו' אתה המוציא והמביא בישראל כו', והבט ימין וראה כי בג' הזכיר ברכותם מעין שמם
יהודה, גד, ודן. יהודה על שם
יודוך אחיך, דן ע"ש
ידין עמו, גד ע"ש
גדוד יגודנו, ושלשתן נמשלו לאריה,
יהודה גור אריה, ומשה אמר
דן גור אריה, ולגד אמר
ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לפי ששלשתן נלחמו מלחמות ה', וכן יהודה ידו בעורף אויביו.
ודן ידין עמו
פירש הרמב"ן:
ינקום נקמת עמו,
וגד שנאמר וטרף זרוע אף קדקד, ונרמזו שלשתן בפסוק
והוא יגד עקב, יָגֻד ראשי תיבות
יהודה
גד
דן, כי
יגד ענינו לשון כריתה, מלשון גודו אילנא, (דניאל ד יא) כי שלשתן יכריתו האויבים ולא בגבורת איש כי אם בעזר אלהי, כי כמו שהשם יתברך אינו נלחם כי אם בשמו יתברך, כמו שכתוב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, כך אלו אין מלחמתם בכלי זיין,
וכן פירש רבינו בחיי:
שבפרשת יהודה תמצא כל האותיות אלפ"א בית"א חוץ מן ז' להורות שאין מלחמתם בכלי זיין כי אם בשם ה',
וכן שלש אלו נלחמו בשמם כי כאשר שמעו האומות את שמע שמם והוראת שמותם, מיד תפול עליהם אימתה ופחד, כי שם יהודה מורה שהכל יודו לו כי אליו יאתה הרוממות, ודן ידין וינקום נקמת עמו, וגד לשון כריתה, וזה שאמר לפי
שיהודה אתה יודוך אחיך ושמך יגרום לך
שידך בעורף אויביך.
גור אריה יהודה. אף על פי שנמשל לאריה שדרכו לטרף טרף, מכל מקום
מטרף בני עלית לא הסכמת בטרף טרף יוסף אלא
עלית נסתלקת מעל אחיך, שכן נאמר (וישב לח א) וירד יהודה מאת אחיו. רצה לומר נסתלק מהם, כי לא רצה להיות אתם בחבורתם, או עלית לשון מעלה שמצד טרף בני שלא היה לך חלק בו עלית למעלה זו.
לא יסור שבט מיהודה. רבו הדעות בפירוש פסוק זה והמעיין יבחר בפירוש מהרי"א כי הוא קבץ כל הדעות וכל מה שדברו בו רוב המפרשים על כן משכתי ידי מלהעלות זכרונם על ספר כי יאריך הסיפור.
פרק מט, יג
זבולון לחוף ימים ישכון וגו'. לפי שזבולון היה עוסק בפרקמטיא, ונותן לתוך פיו של יששכר שהיה עוסק בתורה, וכן אמר משה שמח זבולון בצאתך. כי הממון אין לו שלמות כי עם ע"י הוצאה, וההוצאה טוב בו מהקבוץ, אבל יששכר באהליך. כי קנין הממון אינו דבק בו כקנין התורה שהוא תמיד באהלו ואינו תלוי בהוצאה, כי אפילו אם נשאר הקנין באהלו יש בו שלמות. וכן פסוק זה בא לגלות ההעדר הכרוך בעוסקים בקנין הממון, כי מלבד מה שכל ימיהם אין להם מנוחה יש בהם עוד חסרון אחד והוא פיזור הנפש, כי הוא וביתו וסחורתו מפוזרים ומפורדים זה מזה, כי משכן ביתו יהיה במקום אחד, והוא עצמו יהיה בדרך או אניה בלב ים, וסחורתו במקום שלישי, והרי נפשו מפוזר כי מחשבתו על ביתו שבמזרח, ומחשבתו על סחורתו שבמערב, ומחשבתו על עצמו בין שני גבולים אלו, זה שאמר
זבולון לחוף ימים ישכון כי שם ביתו, אבל הוא לא ישכון בביתו אלא
הוא לחוף אניות, כי כל ימיו יהיה באניה בלב ים,
וירכתו היינו סחורתו וממונו שנקרא היקום אשר ברגלין שמקימו על רגליו, כירך זה המעמיד את האדם ומקימו,
על צידון. כי הוא מקום סחורה כמו שאמר (ישעיה כג ב) סוחר צידון עובר ים מלאוך. ועל זה אמר חכם אחד שיצילו ה' מפיזור הנפש, כי מחשבתו מפוזרת בהרבה מקומות, והזכיר ההפך אצל יששכר כמו שיתבאר בסמוך.
פרק מט, יד
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כחמור זה שהוא ומשאו קשורים יחד לא יתפרדו, כך קנין התורה דבק ואינו נפרד ממנו. ולא כמו קנינו של זבולון שמצד שהוא וביתו וקנינו נפרדים על כן הוא בעל תנועה תמיד, או לביתו או לקנינו כי על הרוב הם חוץ ממנו, אבל יששכר תמיד משאו משא דבר ה', והוא
רובץ בין המשפתים היינו בין שני גבולים. כי כל הצלחות של הגוף יסובבוהו כמו שכתוב (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ובכל מקום שהוא הולך או עומד תמיד הוא בין שני גבולים, כי הם גדלים עמו והולכים לרגלם, מה שאין כן בהולך בסתם בסחורה שאין שני גבולים אלו דבוקים בו, כי לפעמים הוא הולך במקום סכנה וזה מתנגד לאריכות ימיו וענה בדרך כחו, ולפעמים יתרחק מעושרו כי לא ירד אחריו כבודו, ואם כן על רוב אינו בין המשפתים, אבל העוסק בתורה ורובץ תחת משא דבר ה', תמיד הוא בין המשפתים כאמור.
וירא מנוחה כי טוב. כי אין קנין התורה תלוי בתנועה כמו קנין הממון, כי על הרוב ממרחק יביא לחמו, אבל קנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, כי מטעם זה נתנה התורה בשבת יום מנוחה,
ואת הארץ כי נעמה. כי ארץ ישראל אוירא דמחכים הוא,
ויט שכמו לסבול עול תורה. ואע"פ שקנין התורה קודם במעלה לקנין סתם סחורה כי טוב סחרה מכל סחורה, מכל מקום הקדים את זבולון ליששכר כי אם אין קמח אין תורה, ואם לא יאכל וישתה איך יהיו אבריו חזקים אף בריאים לטרוח בתורת ה', על כן הקדים את זבולון אשר ממרחק יביא לחמו כדי שיוכל יששכר להיות יושב אוהלים, וגם יששכר נותן מחלקו בתורה אל זבולון שמעלה לו
מס עובד, עבודה ממש, וזה שאמר הכתוב
ויהי למס עובד.
פרק מט, טז
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יאמר שאע"פ שבדגלים יהודה נוסע בראשונה ודן באחרונה, מכל מקום ישוה לו גם הוא שידין את עמו
כאחד כמיוחד שבשבט ישראל והוא יהודה, כי שמשון שפט את ישראל בדורו כדוד בדורו, וכמ"ש במלך המשיח שיבוא מיהודה וברוח שפתיו ימית רשע, (ישעיה יא ד) כך
יהי דן נחש עלי דרך כי כל נחש ממית ברוח שפתיו, ומדקאמר
ידין עמו שמע מנה שמדבר ברשעי ישראל שידין אותם ויכלה הקוצים מן כרם ה' צבאות, ועל כן היה מן ההכרח שיסע יהודה בראשונה ודן באחרונה, לפי שיהודה נמשל לאריה שעיקר כחו בזנבו, ואם כן כשהלך יהודה לפני מחנה ישראל ואחוריו כלפי העם דומה כאילו זנבו פונה למחנה ישראל, רמז שבו ידין עמו לשבור זרועות רמות, ודן נמשל לנחש שאין כחו אלא בפיו, על כן דין הוא שיסע באחרונה ופיו פונה אל מחנה ישראל כי בו ידין עמו, ולפי שכל דיין יש לו רבים הקמים עליו, על כן אמר: לא תגורו מפני איש, כי
לישועתך קויתי ה', ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א) להצילם מאנשי זרוע.
ויש אומרים:
שדן לא היה מחניף לשבטו אלא היה דן
כאחד שבטי ישראל כשאר שבטים, כי קרוב ורחוק היו שוים בעיניו.
ומה שמצינו, שמשה המשיל את דן לגור אריה ויעקב המשילו לנחש, רמז שכל דיין יש לו מלחמה פנים ואחור יש מעיזים בפניו לומר לו מוסיף אני עליך דיינים, כמו שכתוב (דברים א יב) טרחכם ומשאכם וריבכם. ויש מרנן אחריו אבל לא בפניו, על כן צריך להיות בעל כח ואמיץ רוח ללחום פנים ואחור, ולא יתן את לבו לכל הדברים אשר ידברו בין בפניו בין אחוריו, אלא יהיה כאריה ונחש זה כחו באחוריו וזה כחו בפניו וזה רמז נכון.
פרק מט, יט
גד גדוד יגודנו, הרבה גדודים יבואו עליו למלחמה ובתחילת המלחמה יכה בהם מכה רבה, כמו שכתוב (שם לג כ) וטרף זרוע אף קדקד, כי עור בעד עור וכשמכה בחרב אז המוכה מרים ידו להגן על ראשו על כן הגבור טורף תחילה זרוע וחותכו לשנים, עד שיעבור החרב אל הקדקד, ויעקב מדבר בסוף המלחמה, שאויביו יתנו לו עורף ויברחו והרי עקיבו של הנרדף סמוך אל הרודף, וביותר כשהוא נופל ונכשל בנפילה ואז יכרית ויגד עקביו, זה הוא שאמר
והוא יגד עקב, כי
יגד היינו כריתה מלשון גודו אילנא.
פרק מט, כ
מאשר שמנה לחמו. לפי שאשר היה מספיק שמן לבית המקדש למנחות ולשאר צרכי המקדש, וידוע שכל השפע והשובע בא לעולם מן המקדש, על כן אמר שמאשר שמנה לחמו של ישראל,
שמנה תחת שמן,
והוא יתן מעדני מלך כי הוא יתן למקדש והמקדש יתן אל כל העולם כמלך כעם. או ניבא שאשר יהיה בעל צדקה ולפיכך הכל ישבחוהו בנים ובנות כמו שכתוב (בראשית ל יג) כי אשרוני בנות, ומשה אמר (דברים לג כד) ברוך מבנים אשר וגו' והוא יתן לעני לחם שמן ומעדני מלך לא מן הפחות כההוא שהאכיל לעני פטומות, (כתובות סז) וכמו שכתוב (איוב לא יז) אם אכלתי פתי לבדי אפילו פתי פת נקיה המיוחד לי לא אכלתי לבדי.
פרק מט, כא
נפתלי אילה שלוחה.
יש אומרים:
נפתלי - נופת לי, כי נופת תטופנה שפתותיו מר עובר ע"י בשורות טובות שהיה מבשר לישראל.
ויש מפרשים:
על פרותיו שממהרים להתבשל,
ונותן אמרי שפר ע"י מקרא בכורים או ברכת הפירות. וקרוב בעיני לומר
שאמרי שפר היינו התורה ועל כן המשילו לאילה כדמסיק במסכת עירובין (נד) אילת אהבים למה נמשלו דברי תורה לאילה?
לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על בעליה כל שעה כשעה ראשונה.
ואולי שעל זה דרשו נופת לי כי דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים, ורצה לומר לפי שנקרא נפתלי על שם שדברי תורה מתוקים כנופת צופים לפיו, על כן יזכה להיות כאילה שחביבה על בעלה כל שעה כשעה ראשונה, ויתן אמרי שפר, שאפילו דברי תורה שנתישנו בפיו הרי הם
אמרי שפר, כי שפר מורה על דבר חדש שהוא בשופרו ויופיו.
פרק מט, כב
בן פרת יוסף בן פרת עלי עין. אמר יעקב כי יוסף מצד עצמו הוא
בן פרת לשון פריה ורביה, כי יוסף לשון הוספה כמ יוסף עליכם ככם אלף פעמים. ואמר
בן פורת עלי עין, מצד שהוא בעל חן, על דרך שנאמר (אסתר ב טו) נושאת חן בעיני כל רואיה, על כן יהיה
עלי עין, שאין עין הרע שולט במי שנושא חן בעיני כל רואיו, והמופת על זה שהרי
בנות צעדה עלי שור להסתכל ביופיו, ואעפ"כ לא ניזק מצד עין הרע, אף על פי שבמקום שהריבוי מצוי אז ביותר העין הרע מצוי, מכל מקום יהיה יוסף
בן פרת שיפרה וירבה כדגים הללו, ואעפ"כ יהיה
בן פרת חנו נטוי עלי עין הרואה לבל יזיקו.
ואחר שהזכיר, נזק של עין הרע של כל רואיו שניצל ממנו, חזר להזכיר ענין שני בדומה לו, כי גם אחיו נתקנאו בו ונתנו בו עיניהם, וניצול גם מהם, וזה שאמר
וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, וענין
וָרֹבּוּ כמו רבה קשת, כי המה רצו להמיתו ע"י חץ, שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, והיינו ע"י חץ, לפי שחשבוהו למוציא דבה אשר חץ שחוט לשונו על כן רצו לעשות בו מדה כנגד מדה,
וישטמהו בעלי חצים הם בעצמם היו בעלי חצים אשר חץ שחוט לשונם, שהרי הם הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ויבא יוסף דבתם רעה שהוציאו הם על בני בלהה וזלפה אל אביהם, לפיכך
ותשב באיתן קשתו של יוסף, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א). ולפי זה קשתו של יוסף ירה על פי הדין, אבל האחים ראויים לקרותם
בעלי חצים וחציו של יוסף נחתו בהם בדין,
ויפוזו זרועי ידיו כי רועה זונות יאבד הון, והוא לא היה רועה זונות באשת פוטיפר, על כן זכה להון עתק וזכה להיות
רועה אבן ישראל.
פרק מט, כו
ברכת אביך גברו על ברכות הורי. היינו כמו חדר הורתי, כי הברכות שקבלתי ע"י אמי היו בעקבה ורמיה, וכמילתא דטמירתא מפני עשו, אבל ברכת אביך שנטל הבכורה מן האחים ונתנה לך, היינו נתינה גלויה ומפורסמת,
עד תאות גבעות עולם. כי בכל ד' רוחות העולם יכול אתה להתפאר בהם,
תהיין לראש יוסף וגו'. יהיו כדבר המונח על הראש והקדקד, אף על פי שהבכורה
נזיר אחיו, רצה לומר לקוחים ומופרשים מן שאר אחיו הגדולים ע"י הברכות, ומכל מקום יכול אתה להתפאר בהם כדבר המונח במקום גבוה על הראש הנראה לכל, לאפוקי
ברכת הורי הוכרחתי להכחישם ולומר לא נתקיימו בי ולילך בהחבא מפני עשו אחי.
פרק מט, כז
בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. צריך עיון מה זה ענין מראה הערב והבקר, ולמה קראו פעם
שלל ופעם
עד?
וכאן נאמר לשון
יאכל ואחר כך
יחלק?
וזה כי מהידוע שכל דבר שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות, דהיינו בבקר, וכל דבר שהאדם שואל שלא כהוגן ניתן לו בערב בפנים חשוכות, כמו שפירש רש"י על פסוק בתת ה' לכם בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע (שמות טז ח) וכל דבר שהוא הכרחי לאדם דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו הוא הדבר הניתן בפנים מאירות, ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו, לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו, והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר
בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות זה הדבר אשר
יאכל, כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות, וניתן לו לעד, אף על פי ש
עד הוא גם כן לשון שלל, מכל מקום הזכירו בלשון
עד המורה על הנצחיות,
ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון
שלל ענין הסרה, כמו ונשל הברזל (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.
וסמך ענין זה, לברכת
זאב יטרף, להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שכתוב (צפניה ג ג) שופטיה זאיבי ערב לא גרמו לבוקר, מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאיבי ערב, ואמר לא גרמו לבוקר כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין, ותעט אל השלל (ש"א טו יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר (בראשית יד כד) בלעדי אשר אכלו הנערים וגו', דוקא כדי אכילתם לקח ולא לחלק להם שלל מותרי, ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.
ובבעל הטורים מסיק, שראשי תיבות של התחלת ברכת כל השבטים עולה שס"ה כמנין ימות החמה, וס"ת עולה שנ"ד כמנין ימות הלבנה, לפי שבעולם הזה כל ממשלתם דומה ללבנה, פעמים נבנתה פעמים נפרצה, כך לפעמים הם חסרים מן המלכות, אבל בזמן שיציץ ציץ וצמח צדיק שמו של משיח שקדם לעולם (פסחים נד) אז כתיב (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, שיהיה מלכותם נצחי כשמש, ועל כן נרמזה השמש בראש תיבות, רמז לשמו של משיח שקדם לעולם, וזהו סוד זרח ופרץ שדרשו על חמה ולבנה, וזהו מראה הערב והבוקר שנזכר כאן בבנימין.