פרק ו, ה
וירא ה' כי רבה רעת האדם. לפי שחטאו בזנות, ואותה תאוה רבה והולכת תמיד ולא ישבע לעולם, כאמרו רבותינו ז”ל (סוכה נב) אבר קטן באדם משביעו רעב. וכן חטאו בגזל, ואוהב חמס וכסף לא ישבע כסף, אלא תאותו רבה והולכת תמיד, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, רצה לומר כל היום לא ישבע מתאותו אין שעה ביום שיהיה שבע בה, אלא כל שעה הוא מוסיף על תאותו.

פרק ו, ו
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. בצירוף הארץ. כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק 'נעשה אדם' - אני והארץ. כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב.
וענין נחמה זו, וענין ויתעצב אל לבו, הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו, האריכו בו למעניתם כל החוקרים, זה אומר בכה וזה בכה, וכולם כמתנבאים. וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים, אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו, כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם. כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו, והכתוב אומר בהפך זה: כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה ח) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו יתברך הבלתי נודעת אצלינו, ואין בידינו כח לשער אותם.




פרק ו, ט
אלה תולדות נח, נח איש צדיק וגו'.
פירש רש"י:

הואיל והזכירו ספר בשבחו.

ולפי זה היה לו לספר בשבחו סוף בראשית, כי גם שם הזכירו. אלא לפי שנאמר כאן אלה תולדות, וכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, לומר לך שכל הראשונים תולדותיהן אינם נקראים תולדות, כי ימחה זכרם במבול והיו כלא היו, אבל אלה נקראו תולדות קיימים, על כן הוצרך כאן לומר טוב טעם למה נשארו אלו יותר מזולתם, לפי שנח איש צדיק תמים וגו', על כן הלכו כל תולדותיו לחיי עולם, וכל התולדות הקדומים לחרפות ולדראון עולם.
ולדבר אחר שפירש רש"י:

ללמדך שעיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים הזכיר אלה, למעט סתם תולדות, לומר לך אלה הם עיקר תולדותיו.

ונזכר זה כאן לפי שכבש ה' מעיינו ולא הוליד הרבה בנים ובנות, ואולי יצטער נח על זה, על כן אמר שזולת זה היו לו הרבה תולדות מעשים טובים טוב מבנים ומבנות.
איש צדיק תמים היה בדורותיו. לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות שנזכרו בפרשה, והם עבודת גילולים וגילוי עריות וגזל, על כן הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם. כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים. תמים היה בדורותיו, היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים. את האלהים התהלך נח, לא פנה אל אלהים אחרים. אבל דור המבול פרצו גדר שלשתן.

פרק ו, יא
ותשחת הארץ לפני אלהים וגו'. אלהים היינו הדיינים, כי היו גוזלים פחות משוה פרוטה שאין מוציאין בדיינין, ועיני הדין רואות ואין לאל ידו להציל דמעות העשוקים. לכך נאמר לפני האלהים, לפניהם ממש, ובסיבה זו 'ותמלא הארץ חמס'.
וסמך לזה ממה שמצינו בילקוט בתהלים: 'אשרי האיש' - זה נח כו' 'על כן לא יקומו רשעים במשפט' - זה דור המבול. מאי משמע דהאי קרא בדור המבול משתעי?
ונראה שסמך על תחלת הענין: 'לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח'. רצה לומר: לא כן, היינו לא היו כנים ואמתיים במעשיהם, לפי שהערימו לגזול מעט מעט, כמוץ זה שאין בו שוה פרוטה, אשר תדפנו רוח הדיינין אשר רוח ה' בהם. על כן לא יקומו רשעים במשפט, כי לא היו בידם להעמידם בדין, כי אין הדיין נזקק לפחות משווה פרוטה, ובסיבה זו אפילו החוטא עמד בעדת צדיקים, ואמר אני צדיק כמוך. זה שאמר 'וחטאים בעדת צדיקים', שהעיזו שניהם לומר כמוני כמוך. ואם העלימו רשעתם מפני הבריות, מכל מקום לפני השם יתברך היה גלוי מי הצדיק ומי הרשע. זה שאמר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

פרק ו, יב
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. זה עבודת גילולים, שאין רואה בלתי ה' לבדו, כי הכפירה עיקרה בלב. ומטעם זה נאמר בעבודת גילולים (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה גילוי עריות שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה.
ולדעת רז"ל (בראשית רבה כו ד)

חטאו בהוצאת זרע לבטלה, לכך נאמר 'על הארץ' כמו שאמר (בראשית לח ט) ושחת ארצה.

ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע"ה פרשת אחרי מות (יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר.

פרק ו, יג
קץ כל בשר בא לפני. יום המיתה נקרא 'קץ כל בשר'. 'בא לפני' וקובל, שאין לו זכרון בין כל הבעלי חיים, ואיש לא זכר אותו. כי מטעם זה המתין הקב"ה ז' ימי אבלו של מתושלח, כי יראו חכמים ימותו, אולי החי יתן אל לבו, כי זה התכלית הנרצה מן האבל וההספד. כי הגוזל ועושה עושר ולא במשפט, אילו היה זוכר יום המות, כי בחצי ימיו יעזבנו, לא היה גוזל משל אחרים, אלא ודאי שחושב כי לעולם חוסן. כמו שאמר (תהילים מט יב) קרבם בתימו לעולם וגו'.
והנה אתי ביאור נפלא על כל המזמור המדבר מענין מאספי הממון וטעותם. ויען כי לא באתי בחבור זה להאריך בדברים שאינן מענין הפרשה, על כן לא אזכרנו פה, אך פסוק זה לבד: האומר קרבם בתימו לעולם, משכנותם לדור ודור. תחלה אמר 'בתימו', ואחר כך 'משכנותם', תחלה אמר 'לעולם' ואחר כך 'לדור ודור'. והנכון לומר בזה, שהרשע הבונה לו בעולם הזה בנין חזק ועליות מרווחים מאבני שיש, ודאי קרבם, דהיינו מחשבתם, שבתימו לעולם שהבית של אבנים יעמוד לעולם.
ואם תאמר מה לו הנאה בזה שהבית יעמוד לעולם אחר שהוא לא ישכון וידור בו לעולם וכי לא ידע שסופו למות? על זה אמר 'משכנותם לדור ודור'. שנותן ברכת שלום לעצמו. אף אם הוא לא ידור בו, מכל מקום בניו ובני בניו לדור ודור ישכנו בו.
ואם תאמר מה כשרון לבעליו אם בניו ישכנו והוא ישכון בקבר? על זה אמר קראו בשמותם עלי אדמות. שהוא הולך בטעות גדול לומר כשבניו יקראו שמות בניהם ובנותיהם בשמם, אז יקרא שם המת על נחלתו ולא יכרת, ודומה לו כאילו הוא חי וענין היבום יוכיח. מצד טעות זה אפילו יום המיתה לא יחזירם למוטב לכך קץ כל בשר בא וקובל לפני כאמור.

ויש אומרים:
קץ כל בשר זה מלאך המות המשחית, ומִנֶפֶש עד בשר יכלה, ומקרב קצו, והוא בא לפני ומבקש ליתן בידו אשר למות למות. ואמר הקב"ה: אם אתן רשות למשחית, לא יבחין בין צדיק לרשע, לפיכך 'והנני משחיתם' אני בעצמי.
וכדי שלא יהיה גם נח בכלל ההשחתה, לפיכך עשה לך תיבת וגו'. רמז לדבר: 'קץ כל בשר' סוף תיבות מן כל בשר [230] עולה למספר, רצה לומר כמספר מלאך סמאל, עם ח' אותיות שבשני תיבות אלו [222+8=230].

פרק ו, טו
שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים:
האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה, כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים.
השניה היא להודיע לנו שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות, כמו שכתוב: ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'.
וכאמרו רז"ל (סנהדרין קח):

ברבה קלקלו וברבה נדונו.

[אמר רבי יוחנן: דור המבול ב'רבה' קלקלו, וב'רבה' נידונו. ב'רבה' קלקלו - שנאמר [בראשית ו'] וירא ה' כי רבה רעת האדם, וב'רבה' נידונו שנאמר [בראשית ז'] כל מעינות תהום רבה.]
וטעמו של דבר לפי שעל ידי הזנות חללו קדושת שם של יה המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א, נשאר 'אש' ו'אש', כמו שכתוב (איוב לא יב) כי אש היא עד אבדון תאכל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קח) ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי הם הציתו את האש בעצמם.
וכן מצינו בפרשה זו מספר ט"ו בכמה מקומות, שנאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים. וכן תגבורת המים חמשים ומאת יום, דהיינו ט"ו עשיריות. וכן מספר אורך ורוחב וקומה של התיבה מורה גם כן על מספר ט"ו כי שלש מאות אמה באורך על רוחב חמשים נמצא בכל שטח של אמה אחת ט"ו אלפים אמה על אמה. ושלשים אמה קומתה, והיו בה שלשה מדורים, הרי עשרה אמות לכל מדור ומדור כי היו בה תחתים שנים ושלישים כולם שוים נמצא ק"ן אלפים אמה לכל מדור ומדור. נמצא ט"ו אלפים אמה שבכל שטח אמה כנגד ט"ו אמה שגברו המים על ההרים. וק"ן אלפים אלו שבכל מדור, כנגד תגבורת המים ק"ן יום, והוא ט"ו עשיריות. וכל מספר ט"ו אלו מורה שאע"פ שנחתם דינם על הגזל, מכל מקום עיקר ההתחלה היתה בעבור הזנות וחילול השם של יה העולה ט"ו.

וכן מצינו בחזקיה, שנענש מתחלה על שלא עסק בפריה ורביה (ברכות י) ואמר לו הנביא: צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א).
ודרשו רז"ל שם:

כי מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא.

ומה חרי האף הגדול הזה שבעון ביטול פריה ורביה יהיה נענש בזה ובבא? אלא לפי שנא' (שם כו ד) כי ביה ה' צור עולמים, ומזה למד שהעולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד, וע"י שלא עסק בפריה ורביה, גרם לשם של י"ה שיסתלק מן איש ואשה, והוי כאילו החריב כל שני עולמות אשר מציאתם תלוי בשם של יה, כי יסתלק השם מכל הנבראים, ויעלה לו השמימה. על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות.
וכן דור המבול, לפי שחללו שם של יה, היה גם כן דינם חרוץ ליטרד מן העולם הזה והעולם הבא.
כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז)

שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא כו'.

לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעולם הזה, כי אחיה גם לעולם הבא, ואספר מעשה יה, כי ביה ה' צור עולמים, כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה, והחזיר שם של יה למקומו, על כן נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה, כנגד שם של יה. ונאמר הנני יוסיף, מלה זרה בדקדוק, כי היה לו לומר הנני מוסיף, אלא לפי שהנני יוסיף, ראשי תיבות יה להורות שבזכות שם של יה זכה להוספה זו.

וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג)

כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו' עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה.

לפי שידע דוד שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות, כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים, הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבּורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום, היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם, כדרך שנעשה לדור המבול, על כן אמר ט"ו שיר המעלות, לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות, ושם יה מתווך ביניהם, ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות: (תהלים קכח ג) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אֶשתך האל"ף נקודה בסגול, להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם, אב ואם והקב"ה. וכשהקב"ה שותף בדבר, אם כן שם יה מתווך ביניהם, לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה.
וכן אמרו רבותינו ז”ל (סוכה נא)

בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות.

וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה. על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.

פרק ו, טז
תחתים שנים ושלישים. יש להתבונן אם היה צריך לחלק כל מדור ומדור לפי ענינו עליונים לאדם אמצעים למדור תחתונים לזבל, אם כן למה לא צוה לעשותם בשטח אחד ולמה נעשו בזו על גב זו דוקא?
ורמז כאן שהיו ג' שטחים אלו בדמיון כל ג' עולמות, כי בזמן המבול נתקלקלו כל העולמות והמזלות לא שמשו כלל, על כן נעשית התיבה בציור זה להורות על קיומם. ומה שכתוב ואל אמה תכלנה מלמעלה לפי זה היה הגג למעלה רק רוחב אמה אחת ולמטה ממנו ב' אמות והולך ומרחיב כדרך כל דבר המשופע והולך, רמז שרק הוא יתברך אחד בתכלית האחדות, וכל הקרב הקרב ביותר אל הסיבה ראשונה יתברך נמצא בו חלק יותר גדול בענין האחדות. כי המלאכים הקרובים אליו יתברך אף על פי שיש בהם רבוי המינים, כי זה נברא מאש, וזה ממים, וזה מרוחות, מכל מקום אין בהם הרכבת ד' יסודות, אלא כל אחד מהם הוא מיסוד אחד פשוט בלא הרכבה. והעולם האמצעי, נוסף על רבוי המינים, יש בכל אחד מהם הרכבת שתי יסודות, כי השמים נבראו מאש וממים. נוסף עליהם התחתונים שיש בהם הרכבת ד' יסודות. ואם כן כל הבנין משופע ועולה עד שעומד למעלה על אמה אחת, המורה כי הוא יתברך רוכב על שלשה עולמות אלו: תחתים שנים ושלישים. וציור זה ניתן לנח להורות שכל העולמות יחזרו לקדמותן בזכות צדיק יסוד עולם.

פרק ו, יז
ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בעבודת גילולים וזנות וגזל, כי בעבודת גילולים כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון גילוי עריות, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק.
ואמרו רז"ל (כתובות ל)

אע"פ שבטלו ארבע מיתות בית דין דין ד' מתות לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו',

נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים. וכמו שכתוב (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ודרשו רז"ל: [ברכות ח,א]

זו אשה.

וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה, מאחר שאינו ניצול מעבירה, יגיעו אליו שטף מים רבים בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים, כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה,
לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למדין (ב"ב טז) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה, כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו - דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול, כי אז כל הטיפות מתערבין.

ועל זה מסיק במסכת תענית ז:

א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל, שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור.

לפי שבלשון 'גשמים' סתם, מדבר בגשמי ברכה, כמו שפירש רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ, ואחר כך נאמר ויהי המבול, אלא: כשהורידן - הורידן ברחמים, אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה.
ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן, ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה, כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה. כי מטעם זה נאמר 'מפני מי המבול'. אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה, כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה, נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה, שאין טיפה נכנס בגבול חברתה.

וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר, וראייתו תוכיח: כי יש לדקדק בפסוק 'על כפים כסה אור', למה קרא הגזל כפים, ולמה קרא הגשמים אור? אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה, שנאמר 'כי בם ידין עמים'. שמע מנה שבדור המבול הוא מדבר, שנדונו במים.
ואמר על הגזל שבכפים, כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו, כדאיתא בגמרא (כתובות ז). ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו. וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו, על כן נדונו במבול, כי אז כסו העננים אור השמש, שכל כך היו העננים גסים ועבים, עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים, כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול. ולסיבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף, והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים, וירד עליהם המבול. זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור.
וענין זה יקר מאד.

פרק ו, יח
והקימותי את בריתי אתך. היה צריך הקמת ברית על הפירות שלא ירקבו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. לשון רש"י.
ויש לו סמך מן המקרא, מדקאמר והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. שמע מנה שברית זה, הוא שיוכל לבא אל התיבה מבלי מונע. ורקיבת התבואה למד ממה שנאמר 'אתך', וכי אתו לבד הקים הברית, והלא גם עם אשתו ובניו הקים הברית. אלא רמז לברית המילה שכבר אתך, וזה מדה כנגד מדה קצת, כי הסרת הערלה היינו הסרת מותרות הדמים הגורמים עיפוש, וכן ריקוב התבואה בא מחמת הפסולת המביא עיפוש וריקוב.
ועוד שהערלה נקראת חרפה, שנאמר (בראשית לד יד) כי חרפה וגו' לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה. והרעב נקרא גם כן חרפה, שנאמר (יחזקאקל לו ל) ולא תקחו עוד חרפת רעב בגוים. ובהסרת חרפת הערלה יוסר חרפת הרעב, ודבר זה למדין מיוסף, כשאמרו לו המצרים אספנו תבואה והרקיבה, צוה להם יוסף שימולו, והסכים פרעה על ידו.

פרק ו, כא
קח לך מכל מאכל וגו'. 'לך' משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בארבעה מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם, וממונם כלה, סלקא דעתך אמינא שמותר ליקח משלהם, ת"ל: קח לך - משלך דווקא. להגדיל הנס, אף על פי שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד, שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מכל מקום על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך, והיה לך ולהם לאכלה. וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד, ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.

פרק ו, כב
ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. לפי שפרשה זו מתחלת בשם אלהים, שנאמר ויאמר אלהים אל נח קץ כל בשר וגו'. ומדת הדין אמרה כן, על כן מסיימת בשם אלהים. אבל פרשה שניה מתחלת ויאמר ה' לנח בא אתה וגו'. ומדת הרחמים אמרה כן, בהצלתו של נח, על כן מסיימת גם כן בשם של רחמים, שנאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. וגם מה שנאמר בזו הפרשה כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר. מדבר גם כן בהצלה, להמתין להם אולי ישובו.