פרק ח, יא
ותבא אליו היונה לעת ערב וגו'. מה איכפת לנו בזה אם בערב היא באה ובבקר היא שבה או להפך? וכפי הנראה שהביאה אליו עלה זית להוציא מהם אורה אשר לעת ערב דווקא צריכין אליו. כי למאן דאמר 'צהר' היינו חלון, קשה בלילה מה יאיר לו -
על כן פירש בחזקוני:

צהר לשון יצהר, שהיה מדליק שמן בתיבה בלילה, וביום נכנס האור דרך חלון התיבה, כמו שכתוב ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה.

וראיה לדברי אלה מה שמסיק במדרש תנחומא (ה) ובילקוט פרשת תצוה על פסוק:

עיניך יונים (שיר ד א) מה היונה הביאה אורה לעולם, כך אתם הביאו שמן זית והדליקו נרות לפניו כו'.

וקשה, מנא ליה לבעל מדרש זה שהיונה הביאה אורה לעולם? ואיך למד זה מפסוק 'והנה עלה זית טרף בפיה'. אלא ודאי שלמד זה ממה שנאמר 'לעת ערב' כאמור.
ומה שפירש רש"י:

אמרה היונה: יהיו מזונותי מרורים כזית כו'

אין הפירוש שאמרה כך בפיה, כי היונה לא בעלת דברים היא מתמול שלשום. אלא שאנו מבינים ממה שהביאה למאכלה עלה זית מאכל מר מאד. וכי לא ידעה היונה שיש לה ארוחת תמיד על שלחנו של נח דבר יום ביומו? אלא ודאי שלכך בחרה במאכל מר זה, לפי שהיה בידי שמים ולא בידי בשר ודם.

פרק ח, טז
צא מן התיבה אתה ואשתך. ובכניסתם הזכיר הזכרים לבד והנקבות לבד, היינו כדי שלא יפרו וירבו בתיבה, דאם לא כן יש לחוש שיראו מהם כל שאר הבעלי חיים ויפרו וירבו בתיבה, ואז לא תכיל אותם התיבה, כי לא נעשית כי אם בשעור לכל הנכנסים בה. ואם תרצה לומר שגם הנכנסים שמה עמדו בנס, מכל מקום למה יעשה הקב"ה נס ללא צורך, בפרט לאותם שאין מצטערים בזמן שכל העולם שרוי בצער.

ומה שנאמר גם ביציאה ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו, אף על פי שהתיר הקב"ה לנח המשגל, מכל מקום לא קבל עליו, כי אמר פן יוסיפו לחטוא ויבואו מי המבול וישטפום, ולמה זה יוליד לריק ולבהלה, עד אשר נשבע ה' שלא להביא עוד מי המבול, אז נאמר פרו ורבו וגו'. ורצה נח להקריב תחלה קרבן קודם שיתעסק בפריה ורביה.
וכפי הפשט נוכל לומר, שבביאת נח אל התיבה נאסר לו אפילו היחוד עם אשתו, כי לכך נאמר ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו'. וביציאה לא התיר לו עדיין המשגל, כי אם היחוד לבד הותר לו, כי זה המובן ממאמר צא מן התיבה אתה ואשתך. ואחר שלא הותר לו המשגל כי אם היחוד לבד, על כן הוסיף נח משלו ואסר על עצמו גם היחוד, ויצא מן התיבה נח ובניו, עד שנאמר לו בפירוש פרו ורבו, אז הותרה לו הכל.

פרק ח, כא
לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם. וכן נאמר לאדם (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות, כמו שכתוב (ויקרא כח כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וזה נאמר דווקא על שבע אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אף על פי שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם, ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם, כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מכל מקום כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול, שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו, ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בארץ ישראל נאמר ביחזקאל (כב כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם, מאחר שלא נטהרה במי המבול. אם כן עוד טומאתה בה. וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים, יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות שבע אומות 'ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה' וגו', כי בזה מיושב מה שיש להקשות: הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה, ואם כן למה לא תקיא הארץ את יושבי ארץ מצרים, כאשר קאה ארץ כנען את הגוי?!
אלא, לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם, ואין לתלות עוד פשעם בארץ. אם כן למה תקיא, כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם. אבל ארץ ישראל לא גושמה, עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט כא) וראו את מכות הארץ וגו', כמו שיתבאר במקומו בע"ה. לכך נאמר אחר מבול זה לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ, כי אם ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו. זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.

והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. רצה לומר הולך וגרע מיום ליום. וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ, לא מצד כח השכלי שבאדם, כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב יב). ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים? אמנם, אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול, שנטהר חומר הארץ מאז, אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו, אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה. לכך לא נאמר 'כל היום' כי אם מנעוריו לבד. אמנם כי יבא לי"ג שנה, ובא גם רעהו וחקרו והוא היצר טוב, והוא סיבת קיומם.