פרק ט, ב
ומוראכם וחתכם וגו'. אף על פי שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו', מכל מקום הוסיף כאן המורא והחתת, לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם. ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו, אם לא כי יד ה' עשתה זאת? כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם.
ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים, סלקא דעתך אמינא שגם הריגת אדם הותרה, תלמוד לומר: ואך את דמכם לנפשותיכם וגו'. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו.
והמפרשים נתנו טעם לדבר, לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו, כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח, והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים. והני מילי כשהוא עוסק בתורה, ובשלמותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה, ולמה יאכל את בן גילו, ומה שלמות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלמות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה, מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז טז) ואכלת את כל העמים, וכתיב (במדבר יד ט) כי לחמנו הם. כי אתם קרוין אדם, ולא האומות.

פרק ט, יד
והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן. בענין הקשת רבו הדיעות ונסתפקו בו מפרשים שלמים וכן רבים. כי לפום ריהטא משמע שהקשת נתחדש עתה ומורה על הברית החדשה אחר כרת ה' עם כל חי, ועינינו הרואות שהקשת דבר טבעי נולד מן השמש כשתכה באויר הלח.
ומהרי"א [-אברבנאל] פירש, שגם קודם זה היה הקשת יוצא מן נצוצי השמש, אך שלא היה נראה לבריות כלל, לא בעננים ולא באויר, כי מתחלת הבריאה היו האדים עולים מן הארץ שמנים וגסים מאד לחוזק הארץ, כמו שכתוב (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה. שאפילו אד אחד לבד העולה מן הארץ היה בו כדי להשקות את כל האדמה. ולגודל ריבוי המים ההם שבאויר, לא היו יכולין נצוצי השמש לעבור בה, עד שלא היה מתרשם הקשת לא בעננים ולא באויר. וזה היה סבת המבול, רצה לומר רבוי המים שבתוך האדים.
וברחמי השם יתברך אחר המבול המעיט את האדים וזיכך את האויר עד שהיו נצוצי השמש יכולין לעבור את האויר, ואז נראתה הקשת בענן לבריות. וזה להם לאות על מיעוט המים באויר באופן שלא יבא על ידם עוד מבול לשחת כל בשר.
ומה שנאמר וראיתיה לזכור ברית עולם. פירוש כמו והראיתיה, כמו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, פירש הרמב"ם כמו עתה הודעתי. ולדעה זו נטה גם הרמב"ן. זולת שכתב:

שמתחלה נראה הקשת באויר ולא בענן, ואחר המבול נראה גם בענן.

וקשה על פירושם ממה שאמרו רבותינו ז”ל (ירושלמי ברכות סה בבלי כתובות עז)

שבימי ר"ש בן יוחאי וריב"ל לא נראה הקשת,

ואם כן חזר האויר לקדמותו, ואחר מותם חזר להיות זך ודק כבראשונה. ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם שישתנה האויר בכמה זמנים.

והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, לפי שאמרו שבימי החסידים האלו לא נראה הקשת ולא אמרו שלא היה קשת כלל, אלא ודאי היה קשת ולא נראה לפי שהבריות לא היו חוקרים אחריו ולא השתדלו לראותו על כן לא נראה. כי כל דור ודור שהיו יראים מן הפורעניות מרעת יושבי בה, כי סר צלם, ולא היו בדור צדיקים שיגינו עליהם, באותן דורות תלו עיניהם באות הקשת, והיו מסתכלין אחריו אם לא נשתנו האדים בחטאם לחזור לכמות שהיו קודם המבול. ותמיד היו עיניהם נשואות אל אות זה לבטוח על האות שלא יביא פורענות לעולם. אבל החסידים הללו, רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהושע בן לוי, שהיו מגינים על בני דורם, עד שכל הבריות היו סמוכים על כחם של זקנים אלו שזכותם יעמוד להם להגן בעדם, על כן לא היו צריכין להסתכל אחר הקשת, כי היו בטוחים שלא ישתנה עליהם הברית אשר כרת ה' לכל בשר אחר המבול.
וזה שאמר הכתוב: והיה בענני ענן על הארץ.
פירש רש"י:

כשאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם כו',

מה ראה רש"י על ככה לפרש 'בענני ענן' על חשך ואבדון? שמא הוא ענן של מטר כפשוטו. אלא ודאי שקשה לרש"י שאם פירושו ענן של מטר, משמע בכל ענן של מטר יהיה הקשת נראה, וזה אינו. שהרי בדורן של צדיקים אין הקשת נראה. אלא כך פירושו: בזמן שאני חושב להביא חשך ואבדון לעולם, וזה דווקא בזמן שאין צדיקים מצוין בעולם, אז ונראתה הקשת בענן, שהבריות יסתכלו בקשת ויתלו עיניהם אל אות זה, כי בו המה בטוחים שלא יביא מבול לעולם.
וזה שאמר הכתוב: וראיתיה לזכור ברית עולם. אני נותן עיני באות ברית אשר נתתי לכל בשר שלא להביא מבול, אף בדור שכולו חייב הראויים להביא עליהם חשך ואבדון. אבל בזמן שאין אני חושב להביא חשך ואבדון, דהיינו בזמן שצדיקים מצויים בדור, אז לא נראתה הקשת בענן, כי לא יסתכלו הבריות אחריו, גם אנכי רואה מעשה הצדיקים ומונע את מדת הדין מלהביא חשך ואבדון, ואין אני צריך ליתן עיני באות ברית הקשת.
ואולי שהוא על דרך אמרו רבותינו ז”ל (חגיגה טז)

כל המסתכל בקשת אינו חס על כבוד קונו. כי בכל דור ודור רבים המה עמי הארץ שאינם חסים על כבוד קונם ומסתכלים בקשת, חוץ בימי הצדיקים האלו שהיו זוכין ומזכין את בני דורם ומנעום מלהסתכל בקשת, על כן לא נראה הקשת בימיהם, כי לא הסתכלו בו מפני כבוד קונם, אף על פי שבאמת היה קשת בכל דור ודור, כי הטבע לא ישתנה. וגם פירוש זה נכון.

וענין זכוך האדים שהזכרתי, הוא קצת ראיה למה שכתבתי למעלה, שעל ידי המבול נתרכך קישוי וחוזק הארץ. וזה סבה לרפיון האדים ומיעוטן.

פרק ט, כ
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ויחל הוא לשון חולין, שהחולין הפך הקדושה, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה. אבל היין מרגיל לערוה, כמו שכתוב (הושע ד יא) זנות, ויין ותירוש יקח לב, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. על כן הזכיר בו לשון ויחל, שעל ידי נטיעה זו נעשה חולין, ויתגל בתוך אהלו. וכן יתבאר לקמן בע"ה בפסוק ויחל העם לזנות (במדבר כה א). ועיין גם בפרשת נשא בענין הנזיר והסוטה.
וקראו איש האדמה, כי פעולה זו היתה מפאת החומר אשר מן האדמה מוצאה, אבל השכל שבאדם חלק אלוה ממעל, אינו מסכים בנטיעה זו, לפי שהיין מבלבל שכלו של אדם.

דבר אחר:
קראו איש האדמה, שהלך בדרכי אדם הראשון שחטא בגפן, למ"ד עץ הדעת גפן היה.

דבר אחר:
שהיין גורם לו שיצא רוחו ישוב לאדמתו קודם זמנו. כמו שכתוב (משלי יד יב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות. ישׁ דרךְ ישר סוף תיבות שׁכר. כי כל בעל שיכור יתהלך למשרים, וכל העריות דומות לו למישור. כך דרשו ביומא ע"ה. ולאו דווקא עריות, אלא כל חטאת וכל עון הכל ישר בעיניו, ולא ידע כי בנפשו הוא, כי היין מנפש עד בשר יכלה. לכך נאמר אחריתו, היינו סוף תיבות מן יש דרך ישר הם דרכי מות, כי השכר המשכר הוא דרך מות. ורמז לנח כשתכתוב יין יו"ד ויו"ד נו"ן סוף תיבות עולה למספר נח. רמז כי הוא היה הראשון שנתעסק בנטיעה זו.
ורז"ל אמרו (בראשית רבה לו ד)

ויתגל בתוך אהלה שגרם לבניו גלות בעון השותים במזרקי יין

ואולי שזהו כוונת המדרש שמסיק בילקוט (ט כ) שנזדווג לנח השטן כשנטע הכרם, ושחט לפניו מתחלה טלה, ואחר כך ארי, ואחר כך חזיר כו'. יש בנסתרות רמז לשלשה גליות הידועים: גלות מצרים שהיו עובדים לטלה, וגלות בבל על נבוכדנצר שנקרא אריה, שנאמר (ירמיה ד ז) עלה אריה מסבכו. וגלות שלישי ע"י האומה שנאמר בה יכרסמנה חזיר מיער. (תהלים פ יד) ומלת ענב"ם שותפו של סמא"ל באותיות שניות באלפ"א ביתא, רמז נכון שנזדווג לו השטן ע"י נטיעת הענבים.

פרק ט, כג
ויקח שם ויפת את השמלה.
פירש רש"י:

משם זכה לטלית של ציצית,

והקשה הרא"ם ממה שאמרו רבותינו ז”ל (סוטה יז)

שבזכות 'אם מחוט ועד שרוך נעל' זכו לחוט של תכלת

ונראה שלא קשה מידי, כי בזכות כסוי שמלה זה זכו לשמלה, ובזכות חוט זכו לחוט. כי אין האדם יכול לקיים מצות ציצית עד שיתן לו הקב"ה תחלה שמלה, כדאיתא במדרש תנחומא. והילקוט הביאו סוף ספר איוב על פסוק: מי הקדימני ואשלם (מא ג) מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, זהו פשוטו.
ועל צד הרמז נכון לומר, לפי שידוע שמצות ציצית מצילין את האדם מן הזנות, כדאיתא במנחות (מד.) בההוא ששכר הזונה בעד ארבע מאות זוז ולסוף ניצול מן העבירה ע"י הציצית, והניצול מן הזנות ניצול גם מן העניות, כי רועה זונות יאבד הון.
וכאמרו רז"ל (סוטה ד)

כל הבא על אשה זונה, לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא.

ואם כן הציצית מצילין מן שני דברים:
מן חטא הזנות,
ומן העניות,
וזכו ישראל לשני דברים אלו בזכות שני דברים:
כי בזכות ויקח שם ויפת את השמלה לכסות ערות אביהם זכו לציצית המצילין מן העריות.
ובזכות אם מחוט ועד שרוך נעל שלא חמד ממון אחרים זכה לשכר שני הנמשך מחוט של ציצית, והוא ההצלה מן העניות, כי איזהו עשיר השמח בחלקו.

ובפרשת שלח לך (טו לח) יתבאר בע"ה פעם לאמרו רבותינו ז”ל (מנחות מג)

תכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו'

על דרך המדרש שמסיק בילקוט פרשת האזינו:

הסתכלו בשמים שמא שינו מדתם כו' וכן הסתכלו בהים שאינו יוצא מגדר המדה כו' ועל ידי מראה התכלת יזכור הרקיע והים, ומהם יראה וכן יעשה, שלא לצאת מן הגדר המדה אפילו כמלא חוט. וזכו לזה בזכות אם מחוט וגו', שלא יצא אברהם מן גדר ההסתפקות אפילו כמלא חוט. וזה רמז נכון.

פרק ט, כד
וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. לא נכתב בפרשה מי הגיד לנח מה שעשה לו בנו. וכי ראה נח זה בנבואה.
ונכון לומר על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין קח)

שלשה שמשו בתיבה עורב כלב וחם וכו'

ולפי זה כשעמד נח משנתו היה מתבונן בעצמו מי עשה לו הדבר הזה, ודאי אחד מבניו החשוד על העריות עשה לו זה שרבעו. ומתוך ההתבוננות נזכר במעשה שהיה, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן בתיבה, כי טמאה ע"י תשמיש בזמן האסור. אמר נח מי שעשה זה, עשה גם זה, ולפיכך קללו. ומה שקלל לכנען בנו ולא קלל את חם עצמו, רבו בזה הדעות. כי יש אומר שכנען ראה והגיד לחם אביו.
ויש אומרים:

לפי שהקב"ה בירך את נח ובניו, על כן אין נכון לקלל אחד מבניו אחר שכבר ברכם ה'.

ויש אומרים:

שכנען היה מגלה עריות, ואביו למד מבנו כן לעשות כמעשה כנען.

ומה שקללו בעבדות, לפי שרועה זונות יאבד הון, ובעל כרחו עבד יהיה על פת לחם.
וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (סוטה ד)

כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא כו'.

ומה שכתוב עבד עבדים יהיה לאחיו, ואחר כך חזר שנית ואמר ויהי כנען עבד למו, ולא הזכיר עבד עבדים, נכון לומר שעבד עבדים יהיה לאחיו היינו שכנען יהיה עבד עבדים של אחיו ממש בני חם, כי בלאו הכי אח הקטן עבד לאחיו הגדולים ממנו, וע"י הקללה נתוסף לו להיות להם עבד לעבדים. אבל לשם וליפת יהיה סתם עבד למו, כי די בזה שהרי בלאו הכי לא היה צריך להיות עבד לדודו.