{ג} ויאמר אברם הן לי וגו'. קשה,
א' איך יוכל לומר לא נתת וגו' והלא כבר הבטיחו ואמר לו (לעיל יג טז) ושמתי זרעך כעפר הארץ ומה לו לפקפק ח''ו בדברי ה'?!
ב' אומרו הן לי היה לו לומר הן לא נתת לי?
ג' צריך לדעת הכוונה באומרו והנה בן ביתי יורש, אחר שאין לו זרע מה לי אם יורש אותו בן ביתו או אחר?
אכן כונת הכתוב היא על זה הדרך, שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ הם בני אדם הבזוים והפחותים שאין בהם נפש קדושה, על דרך אומרו (קהלת ג) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, והם הנקראים עמי הארץ, ובני אדם כאלו לא יתמלא רצון הצדיקים בהם, לזה אמר אברהם הן לי וגו', פירוש דבר השוה לי לא נתת זרע.
ולזה השיבו ה' ואמר לו: ספור הכוכבים כה יהיה זרעך והם הצדיקים המשולים לכוכבים דכתיב (דניאל יב): ומצדיקי הרבים ככוכבים ובזה נחה דעתו.
ואל יקשה לך לפירוש זה ממאמר רז''ל שדרשו בפסוק והיה זרעך בעפר הארץ שאמר ה' ליעקב, וזה לשןנו (כ''ר פס''ט):

כעפר וגו' מה עפר אינו מתברך אלא במים כך בניך וכו' מה עפר מכלה כלי מתכות כו', ע''כ.

הרי דהמשלת העפר לשבח. הנה לא דרשו ז''ל בדרך זה לשבח שבעפר, אלא אחר שמצינו שהמשילם ה' לכוכבים, הא למדת שלא המשילם לעפר אחרי כן אלא לשבח שבעפר, לא לבחינת הפחיתות, ולזה תמצא שלא דרשו כן בפסוק ראשון הנאמר לאברהם, אלא בפסוק הנאמר ליעקב אחר שהובטח אברהם ככוכבים, ולזה דאג אברהם על המשל ראשון כעפר הארץ. ובזה נתיישבו ב' הדקדוקים למה לא הובטח אברהם בהבטחה ראשונה גם דקדוק אומרו הן לי.
ואומרו והנה בן ביתי יורש אותי, תתפרש בשני דרכים:
הא' שאם לא יתן לו אלא כעפר, יותר יבחר לבן ביתו לירש אותו, להיותו תלמידו החביב לו, ממה שירשנו בן שאינו הגון, ומצינו שעשו כיוצא בזה אנשי מעשה מבני ישראל המה.
והב' על זה הדרך, כי מלבד שהיה מצטער על הזרע גם היה מצטער על דברת בן בית שהיה אומר כי הוא היורש, וזה הוא שיעור הכתוב, והנה, פירוש לפי שעה הוא אומר יורש אותי, ואיך יטב ביום טובה לבבו בשמעו את הדברים מבן ביתו. ומצאתי לרז''ל (שם פמ''ד) שאמרו מעין זה שפירשו שבקש אברהם ללכת ערירי ולא יהיו לו בנים שאינם מהוגנים.
{ו} והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פירוש על דרך אומרם ז"ל (ר''ה ו.): כי דין הצדקה כנדרים, שהנודר לגבוה כמוסר להדיוט. והוא שאמר: והאמין בה', פירוש הפקיד אצלו הברכה, ואם תאמר והלא עדיין לא הגיעה לידו להפקידה ביד נאמן, לזה אמר ויחשבה לו צדקה, פירוש החשיב אברהם מה שאמר ה' אליו שהוא צדקה, וכיון שכן דין מסירה יש לה והאמינה ביד ה'.
עוד ירצה, להיות שהבטיחו והוא שיהיו בניו צדיקים ודבר זה אינו בידו של הקב''ה, כאומרם ז''ל (כרכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אמר הכתוב שהאמין בה' שכן יעשה ולא הרהר אחר מדותיו לומר והלא וכו' ויחשבה ה' לאברהם צדקה שהפליא להצדיק.
או ירמוז על זה הדרך שהגם שמאת ה' היתה זאת להיות ל' צדיקים בעולם (ב''ר פל''ה ומ''ט) אם כן הוא חפץ להטות אדם לדרך ישר ואין לאיש הזה משפט צדקה שאמר הכתוב (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו' מעתה הל' צדיקים מוכרחים הם במעשיהם, לזה אמר שאף על פי כן ויחשבה ה' לו צדקה פירוש לזרע המוזכר בסמוך דכתיב יהיה זרעך כי שם רמז הל' במספר יהיה.
{יג} ויאמר לאברם וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר ידוע תדע?
עוד צריך לדעת למה אמר גר יהיה זרעך ולא אמר זרעך יהיה גר או יהיה זרעך גר?
כי אין דרך להזכיר המאורע קודם שיזכיר למי יארע.
עוד למה לא פירש כוונתו באומרו גר וגו' ועבדום וענו וגו' אם ג' יחד יהיו בכל הד' מאות שנה או חלק מהארבע מאות בגירות וחלק בעבדות וחלק בעינוי?
האמת, כי ממה שראינו שכן היה נודעת הכונה, אלא למה לא פירש ה' דבריו?
אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך, טעם שכפל לומר ידוע תדע לג' סיבות:
הא' על דרך אומרם ז''ל (נדרים לב.) וזה לשונם:

ירדו אבותינו למצרים בשביל דבר קל שאמר במה אדע, והוא אומרו ידוע, לצד שאתה חפץ לדעת, תדע כי גר וגו'.
ב', להיות שאמר ה' בענין ב' דברים:
א' פורעניות
ואחת הטבה,
כאומרו ואחרי כן וגו' לזה אמר ידיעה ב' פעמים.
ג' על דרך אומרם ז''ל (ברכות יח:) בפסוק (דברים לד) זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' לאמר וגו' שאמר לו ה' לך אמור לאברהם וגו' שבועה שנשבעתי וכו' ע''כ.

והוא אומרו ב' ידיעות:
א' היא מה שמודיעו באותו מצב,
ואחד שעתיד להודיעו על ידי משה ולזה אמר תדע לעתיד.
וטעם שאמר גר יהיה וגו', שהקדים המאורע, נתכוון לומר כי הגרות היא כסדר שהיה בה אברהם, ואם היה אומר כי יהיה גר, משמע שתתחדש הגרות, ויהיה נשמע שיהיה זמן שלא יהיו גרים קודם ותתחדש להם הגרות, ולא כן הוא שיעור אומרו כי גר יהיה זרעך פירוש בגרות יהיה עומד זרעך, ולזה מצינו שחשב ה' שני יצחק ויעקב הגם שהיו בהויתן לגרות אבות, ואם תאמר היה לו לומר כי זרעך גר יהיה וגו', דע כי נתחכם ה' לומר כן לגלות דעתו כי לא לכל זרעו גזר ה' עול השיעבוד והעינוי, ולזה אמר כי גר יהיה זרעיך פירוש יש לך חלק בזרעך שאינו אלא בגרות ולא ישתו יין מרורות כל עיקר. ואם היה מקדים לומר זרעך גר יהיה וגו' תהיה הכונה על זה הדרך זרעך גר יהיה וגו' ועבדום וגו' ואין חלק מזרע מושלל מהאמור בענין שהם גרות עבדות עינוי, והוא לא כן חושב. כי יש שישנו בגרות לבד, ולזה הפסיק בין הגרות לשאר. פירוש לומר כי יש מהזרע שהוא מוחלט שאין לו אלא גרות לבד. וזה הוא שיעור הכתוב גר יהיה זרעך בארץ לא להם - זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו'.
וטעם שלא שיער כמה מהעבדות וכו'. דבר זה אין לו שיעור יכולין להפטר ביום א' על דרך אומרם ז''ל (דב''ר פ''ב) יענך וגו'. ומעתה שלשה הדרגות בענין:
חלק מהזרע מוחלט מהשעבוד והענוי והם האבות והשבטים.
והשאר חלק בגלות,
וחלק בענוי ואין שיעור לזמן העינוי כי אם יזכו יום א' ולא רד''ו שנה.
וצא ולמד משבט לוי (ש''ר ה טז) שנדמה לאבות, ודע שגם הם טעמו דבר מה, צא ולמד ממשה (שמות ב ג) ותקח לו תיבת גומא וגו' על שפת היאור.
{יד} וגם את הגוי וגו'. קשה, איך יוצדק לומר וגם על מה שקדם, שהוא השיעבוד והענוי, וזה הטבה לנקום נקם מאויבנו?
ב' תיבת את מיותרת?
ג' אומרו דן אנכי דבר ידוע הוא כי הוא הוא השופט?
ד' למה הפסיק בין המאורע אשר גזר ה' על בניו במשפט המשעבדים והיה לו להשלים לומר ואחרי כן יצאו וגו' שהוא גמר ענין ישראל ואחר כך יאמר את הגוי אשר יעבודו וגו'?
ולזה אפשר שנתכוון לומר בשינוי זה שאחר שישפוט ה' את הגוי יצאו ברכוש ולקח סדר העשוי, וכמו שמצינו שכן היה בתחלה דן אותם ואחר כך השאילום רכוש גדול.
אכן משמעות הכתובים יתבארו על דרך אומרם ז''ל (תנחומא בשלח) וחמושים עלו וגו' א' מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות והשאר מתו במצרים בימי חושך ואפילה כדי שלא ירגישו בהם המצרים.
עוד אמרו ז''ל (שמו''ר פירוש'ד) בפסוק ולכל בני ישראל היה אור וגו' שהיו ישראל מחפשים חדרי חפצי מצרים והיו יודעים וכו' ובאמצעות זה השאילום וינצלו וגו' ועיין מה שפירשתי בפירוש פסוק זה במקומו, והוא שאמר ה' לאברהם וגם את וגו' פירוש מלבד גזירת השעבוד והעינוי וגם תוספת גזירת פורעניות ידון את ישראל כשידון את המצרים להשמיד ולהרוג חלק גדול מהם, למר חמשים חלקים ולמר חמש מאות חלקים, ובזה ידויק תיבת וגם ותיבת את, ואומרו אנכי, פירוש מכה זו לא ידעו בה המצרים כי אם הוא לבדו כי היו בימי החשך. וסמך לזה אומרו ואחרי כן וגו' פירוש באמצעות אותו המשפט כשיביא המכה ההוא לדון את שניהם גוי עובד וגוי נעבד שהוא מכת החושך אחרי כן יצאו ברכוש וגו' כאמור למעלה כי באמצעות זה השאילום.
עוד יתבאר הכתוב במה שנדקדק עוד למה הביא ה' על המצריים עשר מכות ועל הים לקו וכו' אחר שמצינו כי כן גזר הגוזר.
והנה הרמב''ם ז''ל בספר המדע (הלכות תשובה פ''ו ה''ה) כתב כי טעם חיוב האומות המשעבדים הוא לצד שלא אמר ה' אומה פלונית וכו'. והשיגוהו רמב''ן וראב''ד כי מה בכך סוף סוף מצוה עושים בקיום דבר מלך. ופירש רמב''ן כי העונש הוא לצד שהוסיפו לענות יותר מידי העבודה אשר גזר ה', ולדבריו אין האומות נענשים אלא על תוספת עינוי. ולדרכו ז''ל יתבאר הכתוב על זה הדרך וגם את הגוי דן אנכי פירוש ידין ה' עמו וממוצא דבר אתה יודע כי ירבה יותר משיעור הגזירה, ודקדק לומר את פירוש ידון אתו עמו הוא בכבודו ובעצמו, והוא אומר אנכי כי הוא היודע שיעור הגזירה, ושיעור התוספת שעליו יעניש אותם, וכל זה לדרכו של רמב''ן.
והנכון בעיני הוא כי כל האומות חייבין ליענש על כל העינוי והצער אשר יריעו לנו, והחקירה מעיקרא אינה צודקת, כי האומות טעם אשר יענונו הוא לצד הבדלתנו מהם וקיום המצות אשר אנו מקיימים.
וצא ולמד אם היו ישראל עובדים לטלה והיו לעם אחד במצרים לא היו המצריים משתעבדים בהם והיו כאחיהם המצרים, וכן בכל אומה ואומה אשר תשעבד ישראל ותריע, הטעם הוא לצד היותינו נחלת שדי. ומעתה מה מקום לטענת שהם שלוחי אל הגוזר, והלא אל גזר על אשר עברו ענף אחד מדבריו, והם מריעים על שאינם עוברים על כל התורה והיו ככל הגוים בית ישראל, והוא אומרו (זכרי' א) אני קצפתי מעט פירוש על אשר עברו על חלק מהתורה קצפתי מעט, והם האומות המיסרים את ישראל אדרבא עוזרים באמצעות העינוי לרעה לעבור על הכל.
וכן הוא שהעובר על הדת פוטרים אותו מכל רע ומטיבין לו. והוא אומרו וגם את הגוי אני אתדיין עמו כי אני יודע מחשבות אדם ותחבולותיו. וטעם העינוי, שאינו לצד קיום מצות ה' שגזר עליהם כן. וממוצא דבר אתה יודע כי הגדיל אויב עשות רשע כיון שמיסר לצד שנאתו, אין שנאה כשנאת הדת, ופשוט הוא כי יתאכזר עליהם בהפלגה. וכפי זה יוצדק לומר וגם את וגו' שהוא הודעת ריבוי הצער אשר יעבור על בניו, וסמוך לזה כתב ואחרי כן יצאו וגו' פירוש כיון שאין דעתם לקיים מצות ה', ישנם בהשבת הגזילה בכל מה ששעבדו אותם. וצא ולמד ממעשה גביהא (סנהדרין צא.) שתבע מהמצרים שכר כמה שנים ששעבדו בישראל.
עוד ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז''ל (מגילה כט) גלו למצרים שכינה עמהם וכו' וכתיב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה.
ועוד אמרו בפסוק (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שירמוז אל שעבוד שנשתעבדו ישראל בלבנים וכו', והוא אומרו וגם את הגוי אשר יעבודו בהם שם אתם עמם דן אנכי שירמוז אל השכינה שתהיה עמם בגלות, ובזה ידוייק תיבת וגם שהוא תוספת צער, ותיבת את ותיבת אנכי.
{טו} ואתה תבא וגו'. קשה למה הפסיק בהבטחת אברהם תוך הבטחות הבנים, והגם שמבטיחו שלא יראה בחייו מהשעבוד של זרעו, עם כל זה לא היתה נפסדת הכונה אם היה מאחר, שגם עתה אין המאמר סמוך לשעבוד אלא לגאולה?
עוד צריך לדעת למה כפל לומר בשלום בשיבה טובה ולא הספיק באומרו בשיבה טובה ובה כלול גם כן בשורת תשובת ישמעאל שאמרו ז''ל, ולא יראה שעבוד הבנים.
אכן כוונת הכתוב לפי מה שקדם לנו כי הצדיקים ובפרט האבות, יקפידו על ניכוי שכר לעולם הנצחי.
וצא ולמד (ב''ר פמ''ר) שמצינו לו שהיה מיצר בהריגת המלכים שמא נתנבה לו משכר העליון, עד שאמר לו ה' (פסוק א) אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה, אשר על כן כשהבטיחו שיצאו מהשיעבוד ברכוש גדול, יש מקום לאברהם לחוש ולומר כי צריך לנכות משכרו לעשות לו ניסים ונפלאות לבניו ולהוציאם ברכוש גדול. לזה הבטיחו סמוך לאמירת יצאו וגו' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום שלא יתנכה משלום אשר החזקת במעוז, וחסד הבטחון מתת אלהים הוא, וזה כנגד הבטחות השארות הנפש, וכנגד פרטי עולם הזה אמר: תקבר בשיבה טובה כאן כלל שלא יביט מהשעבוד לבניו גם שיעשה ישמעאל תשובה כדי שיקברוהו בשיבה טובה בבנים צדיקים, כי הוא המקווה לצדיקים ושאר פרטי הטוב והשלוה. ובזה סלקה קושית רמב''ן יעוין שם דבריו, כי לא באה ההבטחה על הגירות וכו' ודברי רמב''ן דחוקים.
{טז} ודור רביעי וגו' כי לא שלם. צריך לתת לב בטעם זה. והנה רש''י ורמב''ן נחלקו בפירוש דור רביעי. רש''י ז''ל פירוש רביעי לגולים, יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון היה מבאי הארץ. ורמב''ן ז''ל דחה דברי רש''י ופירוש דור רביעי לאמורי כי ה' פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים. וקשה לי גם לדברי רמב''ן כי לאיזה ענין מודיע ה' דבר זה לאברהם. וגם אינו רמוז התנאי בדברי ה' שאם ישובו האמורי לא יחרימם שהוא עיקר הודעת דור רביעי לדבריו.
ועוד אם דור רביעי דאמורי הוא לא היה צריך לחזור להזכירו אחר כך באומרו עון האמורי כיון שבו הוא מדבר בסמוך. ופשוט שאין דברי רמב''ן מחוורים, והנכון הוא שיכוין ה' לומר שני קיצים:
האחד הוא קץ הגלות והשיעבוד והעינוי שיצטרף הכל למנין ת' וכשיגיע ת' שנה נשלמה הגזירה והוציא ה' אותם ממצרים בעצם היום שנשלמו הת'.
וקץ ב' הוא לביאת הארץ שלא תהיה כניסת הארץ בתשלום הת' אלא עד דור אחר שהוא דור רביעי. והוי יודע כי דורו של כלב דור ג' יחשב, והוא שיצא ממצרים והגם כי כלב נכנס לארץ אין הדור נחשב אלא ברובו, וכלב הוא לבדו נשאר מהדור דכתיב (במדבר יד ל): כי אם כלב בן יפונה. וכשאמר הקב''ה דור רביעי על כללות בני ישראל הוא אומר, ואין דברי רש''י מחוורין במה שכתב בזה אלא דור רביעי הם דור שיצאו ממצרים פחות מכ' שנה שהם נכנסו לארץ, שהם בני כלב והם רביעי לגזירה כשתחשוב פרץ חצרון כלב ישר ושובב בני כלב הם דור רביעי שבו לארץ כנען, כי אין למנות הדורות מהשבטים כמו שהתחיל למנות רש''י יהודה פרץ וכו' שאם באנו להתחיל מיום שהתחילה גזירת ת' נחשוב גם יצחק, ואם באנו להתחיל מראשון אדם שירד למצרים נחשוב מיעקב ויהיה כלב ה' אלא ודאי שאין למנות הדורות אלא משהתחיל השיעבוד שהיו ישראל שלא ברשות עצמם, וזה היה אחר מיתת השבטים שאז התחיל השעבוד כאומרם ז''ל (שמו''ר פ''א) שכל זמן שהיו השבטים בעולם לא טעמו שעבוד וכהם כאבותם.
וה' רמז זמן שיתחיל חשבון הדורות באומרו ישובו הנה, דקדק לומר תיבת ישובו לומר שבמעוכבים ביד מושל הוא אומר ישובו כשישלימו ד' דורות, ודור ראשון שתקף עליו יד מושל הם בני השבטים, שהשבטים ברשות עצמן היו ואת בניהם שבו המצרים לבל עלות מן הארץ, והבן ועיקר.
ומעתה נשקיף להבין אמרי קדוש ינובב חכמה באומרו: כי לא שלם עון האמורי אם כן מוכח שעון האמורי מעכב הכניסה, ובמעשה אשר סדר ה' בתורתו הנעימה יגיד כי עון המרגלים הוא אשר סבב עכבת דור היוצא ממצרים עד תומו, ואת בניהם הביא שמה. וזולת המרגלים שהרשיעו היו נכנסים הדור היוצא בשנה שניה ליציאת מצרים, שהוא סוף הת'. ולא הלכו המרגלים אלא להפקת רצון השואלים לרגל, וזולת זה אמר ה' להם שיכנסו באותו דור עצמו שיצא ממצרים שהוא ג', והלא לא שלם עון האמורי עדיין כמאמרו יתברך.
אכן כוונת הכ' היא על דרך אומרם ז''ל במסכת ברכות (ז:) פרק ראשון בפסוק (חבקוק א)

בבלע רשע צדי,ק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ע''כ.

פירוש כי אם יהיה רשע עדיין יש בידו קצת זכות, ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו, אין כח בצדיק לאבדו, כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה, והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה גמור, הגם שישאר לרשע חלק מהטוב, יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה. ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם.
והנה בצאת ישראל ממצרים וכששלחו המרגלים היו במדרגת צדיקים גמורים, והגם שעשו העגל, כבר נענשו עליו, והשמצה אין בו שיעור שימנע מהם שם צדיק גמור לענין זה שלא יקראו צדיקים גמורים בערך האמורי והן הנה דור חסיד (סנהדרין קי:) דכתיב (תהלים נ): אספו לי חסידי כורתי וגו' אשר לא כן היו אחר שליחות המרגלים שהקניטו את ה' והמרו וכו' ואז נכנסו בגדר צדיק ממנו בערך האמורי, ולכן כשהיו צדיקים גמורים קודם המרגלים היה בהם כח לדחות האמורי, כי יאמרו אליו פנה מקום מארצנו אשר נתן לנו ה', וכשלא ירצה הרי זה מורד ובן מות הוא, מה שאין כן אחר שחטאו והמרו אמרי אל, לא נשארו בחזקת צדיק גמור, ולהיות שעדיין לא שלם עון האמורי אין בידם להשמידו, ולזה תמצא כשהעפילו לעלות ההרה יצא האמורי ורדפום ויכום כאשר תעשנה הדבורים, וזה יגיד בלע רשע צדיק ממנו.
ותמצא עוד שבכניסתם אמר משה (עקב ט ה): לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה, כי נשלם עונם. וכפי זה הגם שאינכם צדיקים גמורים אתה בא לרשת וגו'. כי אין לו שום זכות ליאמר עליו צדיק ממנו. כי משמעות צדיק ממנו יורה שיש לו קצת זכות שיוצדק ליאמר צדיק ממנו, אבל מוחלט ברשע אין לו חלק הצדקות ליאמר צדיק ממנו, והבן.
ומעתה יתפרשו דברי ה' על נכון ודור רביעי וגו' פירוש מבטיחו הבטחה שאין לה ביטול בשום אופן בעולם, ונתן טעם לדבר יתברך שמו ובנתינת הטעם כי לא שלם וגו' ואתה תשכיל לדעת כי לא יספיק טעם זה אלא לזמן שהיו ישראל בהעדר שם צדיק גמור, ואז לצד שעדיין לא שלם עונו של אמורי לא יוכלו בא לארצו. אבל אם יהיו ישראל במדרגת צדיק גמור אין מניעות שלימות העון תמנעם מבוא לרשת ארצו. ולזה כשיצאו ממצרים וקבלו התורה נתרצה האל שיכנסו לארץ תכף ומיד ויקחו את ארצו כי יתגרו בהם ויתקנאו בעושי רשעה, מה שאין כן אחר עון מרגלים נכנסו בגדר צדיק ממנו, לזה איחר ה' עד תום כל הדור וביני ביני ישלים עון האמורי, ואם לא היה טעם שלימות עון האמורי היו בניו נכנסים תיכף ומיד, ועונם יפרעו בעונשים אחרים כאשר ישפוט השופט בצדק.
{יח} ביום ההוא כרת וגו'. אומרו נתתי לשון עבר, לפי מה שקדם לנו שהחזיק בה אברהם, כמו שפירשנו במקומו (לעיל י''ג ט''ו) יוצדק לומר נתתי כבר כי הבנים יזכו מדין יורש.
הנה יש לתמוה איך טח מראות עיניהם של הממאנים להאמין בגדולתינו ומעלתינו העתידה לבא, כי מקרא מלא דבר הכתוב שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו עליו השלום לתת לזרעו עשרה אומות, ועד עתה לא מצינו שנתן ה' לישראל אלא ז' אומות ונשארו ג' אומות, ואיך יאמרו העצמות היבשות אבדה תקות נחלתינו ושבועת ה' מנגדתם, וגם הז' שנתן ה' לא כולם באו לפרק התקבל ובעונותינו עבדים משלו בנו, ועשה ה' ככה לרמוז מדה כנגד מדה, כשם שאנו עבדי ה' ואין נכנעים לו יתברך כעבד מורד ברבו, גם כן יבואו עבדים שלנו וימרדו בנו. ועוד יש לאלוה מילין לקיים בריתו.
עוד נתתי לבי לתור בסדר הכתובים ואראה כי הקדים הקיני והקניזי והקדמוני שהם עמון ומואב ואדום שלא באו לידינו בראשונה אלא ז' המאוחרים ואין נכון להקדים המאוחר, אכן ודאי כי מאת ה' היתה זאת להעירך ולהגיד לך כי עיקר הנתינה היא העתידה שיבואו יחד הג' ועמם הנותר מהז' אומות, ותקפוץ פיה עולה בראות שבועת ה', וסימן לדבר נתינת הד' מלכים אשר נתן ה' לאברהם ג' כנגד קיני וקניזי וקדמוני והרביעי תדעל מלך גוים, רמז אל התאספות הגוים הנשארים בהשבעה הראשונים והבן.