פרשת וירא

{א} וירא אליו ה'. יש לדעת למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהיה לו לומר וירא ה' אליו וכמו כן מצינו שדבר בכל המקומות הקודמות (י''ב ז') וירא ה' אל אברם וגו' לזרעך וגו', וירא ה' אל וגו' אני אל שדי (יז א)?
עוד צריך לדעת מה נאמר לאברהם בנבואה זו?
ורז''ל אמרו (ב''מ פ''ו:) כי בא לבקרו מכאב מילתו, אלא שלא הוזכר רמז לדבר זה בכתוב.
ונראה כי כוונת הכתוב הוא שבא להודיע שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פמ''ז) שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וירא אליו ה' שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אליו להזכרת ה' לומר שנתגלית עליו השכינה מה שלא נשמע באומרו וירא ה' אליו כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו והבן.
ולזה תמצא שלא נאמר עוד וירא בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת אלא ויאמר ה' כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו.
עוד ירצה לומר כי אחר שמל אברהם אז נגלה בבשרו יו''ד רשימו קדישא (תנחומא צו), והוא אומר וירא אליו ה', והוא מאמר הזוהר (ח''א צה) וזה לשונו:

וכל מאן דשריא ביה רשימא קדישא שריא ביה שכינתא:

עוד ירצה כי באמצעות המילה נראה ה' אליו בשלמות כללות אור עליון, כי יש בבחינת הראיה ברוך הוא הדרגות זו למעלה מזו ומה שהשיג אחר המילה היא נבואה שלימה, וזה הודיענו הכתוב באומרו וירא אליו ה' ולא אמר וירא ה' אליו שנתכוון לומר כי מה שהגיע מהראיה אליו היא כל בחינת הוי''ה שם הנכבד ולזה הקדים אליו ואחר כך הזכיר המושג מה שלא היה נשמע אם היה מקדים להזכיר השם קודם שיזכיר תיבת אליו ודו''ק.
עוד ירצה לומר וירא אליו פירוש לצורכו של אברהם בא האלהים, וכאן רמז מה שאמרו ז''ל לבקרו. וזה לשון רבותינו במסכת מציעא (פו:)

אמר רבי חמא בר חנינא יום ג' למילתו היה ובא ה' ושאל בו עכ''ל.

וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום ג' היה, ואם ממה שאמר הכתוב (וישלח לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו' והלא מדברי רבותינו במס' שבת דף קל''ד משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום ג'. והגם שחילק שם בין גדול לקטן, שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום הג', אבל יום א' וב' לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג'.
ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן בו יותר אלא לזמן שהם חלושים יותר שלא יעמדו כנגדן ובערך זה יום ג' הם יותר חלושים בו מיום א' וב', אבל בענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בחוזק הסכנה יותר מיום ג' ולפחות שוים אליו, מי יאמר כי לא בא הקב''ה בימים הראשונים. וראיתי בגירסת הטור (יו''ד של'. ה) שלא כתב יום ג' אלא מלמד שבא הקב''ה לבקר את החולה, אלא בתלמוד שלפנינו גרסי' יום ג' וכו'.
והנה לפי מה שכתב הר''ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג' אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת, יש טעם בדבר כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה. דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם ויום א' גם כן לא בקרו, מטעם מה שאמרו בנדרים דף מ' וזה לשונם:

רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאינש כי היכי דלא ליתרע מזליה ופירש''י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע''כ.

והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה' ביום א' כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדול אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (פ''ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו, ופסקו מהרי''ק סי' של''ה יעוין שם דבריו.
והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא, וכן כתבו האחרונים אין להקשות כי ה' אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא אלא לסברת האומר שאין הפרש בו בין יום א' ויום ב' וכולן מסוכנים מיום ג' צריך לדעת למה אמר יום ג', ואולי כי הסוברים כן גורסים כגירסת הטור.
{ב} וישא עיניו וגו'. צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר והנה?
גם למה הוצרך לומר נצבים מן הסתם נצבים היו, ומה יצא לנו מהודעה זו?
עוד אומרו עליו אין לה משמעות, ואם לומר שסמוכים אליו, יכחיש זה אומרו וירץ לקראתם?
עוד קשה אומרו פעם ב' וירא ולא הספיק בראשונה?
עוד לאיזה ענין השתחוה לאורחים אברהם קודם יודעו מהם כי מלאכים היו, ולמה לא חש לערביים וכו'?
אכן כוונת הכתוב הוא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו, ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסיבות ידועות, לזה אמר וירא והנה וגו' פירוש מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר וירא שלשה אנשים יהיה דובר שקרים ח''ו, ואומרו נצבים לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממונים על דבר, פירוש הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו, כמו שכן :
א' לרפאותו,
וא' לבשר כעת חיה וגו',
וא' הגם שהיה הולך להפוך את סדום אף על פי כן לחיבת אברהם היה עומד מעוכב מלכת עד אשר דבר ה' אליו והיה מה שהיה, ואז פנה והלך לו הרי כי כל העמדתו היתה עליו.
עוד ירמוז על זה הדרך אנשים נצבים פירוש עומדים בדמות אנשים, עליו פירוש על סיבתו, לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי (הם) מלאכי אלהים, כי צורת המלאך לא תתעלם. וצא ולמד מאשת מנוח (שופטים יג) ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. ואומרו וירא היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם, אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק, ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון.
{ג} ויאמר אדני אם נא וגו'. צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורז''ל אמרו (ב''ר פמ''ח) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן.
אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו, אחד לרפאותו
וא' לבשרו ושלוחים הם אליו אשר לא כן השלישי, והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו ושיכנס אצלו עם הב' ונתרצה לדבריו.
{ד} יקח נא מעט וגו'. אולי שלא רצה לשנות כמנהג הלקוח באורחים שהיו מקדימין לרחוץ רגליהם לחששת עבודה זרה כאומרם ז''ל (ב''ר פ''ו) ואומרו מעט זה מנהגו לומר לאורחים להראות כי אין טורח הרבה עליהם שלא לביישם.
עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות, והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים, (זהר ח''א נ''ח) ובערך עצמות המלאך יחשב גוף ויתיחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן. ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה, ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם.
וישענו תחת העץ, שהיא התורה שנקראת עץ חיים, ולזה אמר העץ בה''א הידיעה. גם אמר להם שיקחו פת לחם היא בחינת פנימיות התורה, ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם. ודקדק לומר פת לחם פת שיש בבחינתו לחם שהם ג' הויות שהם בחינת חיות העולמות.
{ה} כי על כן וגו'. פירוש כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון. כי הגם שפירשנו שיכוין בדבריו אל הרוחניות עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים כאמור (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו לפנימיות הרוחניות. לזה אמר להם כי וגו' פירוש כי טעם לדברי על כן עברתם פירוש כן בסדר זה בדמות אנשים שישנם במזון הגשמי גם כן ויאמרו כן פירוש כן הוא כדבריו שעל כן עברו עליו בדמות אנשים והסכימו אליו לעשות כאשר דבר. עוד רמזו לו שיעשה כדרך האמור בדבריו להטעימם רוחניות הנאות להם כרמוז בדבריו כמו שפירשתי.
{ט} ויאמרו אליו איה וגו'. פירוש להיות שבשורה שבא עליה המבשר היה לבשר שרה ורצו לגלות לאברהם שלבשר לשרה באו ולא לו, לזה אמרו לו: איה שרה פירוש שאליה באנו לבשר, והשיב אברהם הנה היא באוהל לשמוע כל אשר תאמרו לה.
{י} ויאמר שוב וגו'. דבר בלשון יחיד, כי אחד הוא המבשר כי השנים כל אחד בא למלאכתו. וצריך לתת לב למה בשאלה על שרה שאלו שנים?
ואולי כי להיות שגם נתכוונו לשאול בשלומה על ידי בעלה, לזה שאלו שלשתם משום הלכות דרך ארץ.
שוב אשוב וגו'. טעם כפל שוב אשוב, גם אומרו תיבת והנה, יכוין לומר על דרך אומרם ז''ל כשנולד יצחק לא היה ראוי להוליד כי בא מסטרא דנוקבא, ובמעשה העקידה זכה לנפש הראוי להוליד, והוא שרמז במאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה פירוש מסטרא דנוקבא, ודייק לומר והנה פירוש המזדמן קודם הוא גדר זה, ואמר אשוב פירוש פעם ב' ישוב אליו, פירוש לבחינת אברהם שהוא עלמא דדכורא, וזה היה בעקידה דכתיב (כ''ב י''א): ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו'. והם ב' פקידות:
פקידה א' שיהי' בעולם יצחק,
ב' שתהיה לו נפש היולדת,
וטעם שעשה ה' ככה לסיבת אומרו (י''ז י''ט) לו ישמעאל וכמו שכתבתי שם ויש סודות.

עוד ירצה באומרו ולשרה בן לפי פשוטו על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר יד,ט)

לעולם זכרים תלויים בנקבות ונקבות בזכרים דכתיב (דה''א ד): ואשתו היהודיה ילדה את ירד, (לקמן כב כד), ופלגשו ושמה וגו' ותלד וגו' (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר ע''כ

גם אנו מוסיפין למנות בן לשרה וגו'.
ושרה שומעת מודיע הכתוב כי הבשורה לשרה בשרו כמאמר ה' בשליחות, והוא אומרו ושרה שומעת וגו' והוא המבשר אחריו. וראיתי במדרש כי אף על פי כן נתיסר המלאך על אשר לא דבר הבשורה מפיו אליה ודבר לאברהם, והמלאכים יענשו על השוגג ועל שנוי כל שהוא.
{יג} ויאמר ה' אל אברהם וגו'. צריך לדעת אומרו תיבת זה, עוד למה אמר תיבת לאמר?
גם כל הכתוב מיותר שלא היה לו לומר אלא למה צחקה?
אכן הכוונה היא להיות שמצינו בפרשה הקודמת כי אברהם גם כן צחק כשאמר לו ה' בשורת הזרע דכתיב (פ' י''ז) ויפול אברהם וגו' ויצחק ולא ראינו שהקפיד ה' על שצחק אברהם, ויאמר האומר מה נשתנית צחיקת שרה מצחיקת אברהם?!
ומצינו לאונקלוס שנתכוון לתרץ זה במה שתרגם צחיקת אברהם וחדי וצחיקת שרה וחייכת אבל על מי סמך הקב''ה להבין ב' פירושים משונים בתיבה אחת?!
אכן הנכון הוא כי הקב''ה דקדק בדבריו טעם הקפדתו על שרה ולא על אברהם, ותמצא כי אברהם בעת הבשורה צחק, מה שאין כן שרה לא צחקה בעת שנתבשרה, אלא בעת שראתה עדנה, כאומרו: ותצחק שרה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה הרי זה מגיד כי לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד שראתה השינוי ועל זה הקפיד ה', והוא אומרו למה זה צחקה פירוש על צחוק זה אני מקפיד ולא על צחוק שלך.
והטעם כי צחוק זה כוונתה לומר האף אמנם, שנתאמת אצלה אחר מעשה שתלד, וזה יגיד כי לא האמינה ולא סמכה דעתה על הבטחתי אותה כי הוא דבר פלא, היפלא מה' דבר וגו'?!
ואני זקנתי וגו'. קשה איך יוציא ה' דבר מפיו יתברך מה שלא היה?!
והגם שאמרו ז''ל (ב''מ פז.) כי מכאן שמשנים מפני השלום, אף על פי כן לערך רוממות אמיתות יתברך כי ממנו תוצאות אמת, לא ידבר ח''ו מה שלא היה. ולפי מה שפירשנו שההקפדה היתה על שלא האמינה שתלד לצד זקנתה, כאומרו אחרי בלותי עד שראתה ששבה לימי עלומה ה' אמת ודבריו אמת. ודייק לומר טעם שהקפיד עליה שלא האמינה קודם שנתעדנה, והגם ששרה הוסיפה עוד לומר ואדוני זקן זה היה אחר שהצדיקה בהבטחה כי היתה לה עדנה, צחקה פירוש שמחה ואמרה שיר ושבח לאל עליון, שאחר בלותה היתה לה עדנה, שזה יגיד כי שבה לימי עלומה ללדת. והוסיפה להגדיל חסד אל באומרה ואדוני זקן, ואף על פי כן ניסי אל נוססו עליה, כי פשיטא שאחר שראתה עדנה לא תפקפק בדבר ולא אמרה ואדוני זקן אלא להודות על נפלאותיו.
{יד} למועד אשוב וגו'. טעם שחזר לומר ההבטחה, לבל יחשוב אברהם כי לצד הקפדת ה' על שרה ישוב ה' מדברו הטוב אשר דבר אליו, לזה אמר אליו כי הבטחתו ישמור כעת חיה וגו':
{טו} ותכחש שרה וגו'. טעם אומרו לאמר. גם אמרו כי יראה, להודיע צדקת שרה אמנו הצדקת שלא אמרה בפירוש לא צחקתי שלא תוציא מפיה דבר שקר אלא אמרה ענין שממנו מובן שכונתה לומר לא צחקה ולזה לא אמר ותאמר לא צחקתי, ולצד שיאמר האומר והאיך היה לה פנים שתכחש בדברי ה', לזה אמר כי יראה פירוש יש לך לדעת כי העבד הנאמן הירא את רבו ושגג ועשה דבר בלתי מתוקן, ויוכיחנו רבו על אשר עשה, כשיגדל בלבו הפלגת המורא על אשר עבר רצון אדונו, לא יעצור כח להודות על אשר עשה להפלגת המורא ויכחיש, ובהכחשתו עצמה יגיד כי אמת היה הדבר, אלא לצד הפלגת המורא אינו עוצר כח להעיז פניו כי כן עשה, והוא מה שהודיע הכתוב כי יראה והבן.
ואמר לה אברהם לא כי צחקת, פירוש היותר נאות הוא שתודה כי צחקת כי בזה חפץ ה' שיתודה האדם בפיו בפירוש, וכן הוכיחו נביאנו ע''ה שדבר המרוצה הוא, ומודה ועוזב ירוחם (משלי כח).
{יז} וה' אמר המכסה וגו'. טעם אומרו לשון זה המכסה, להיות כי ראה אברהם מלאך הג' כי בא על דבר לעולם, ולא נודע לו הדבר כמו שידע בפעולות ב' המלאכים הא' בא לרפאות ואחד לבשר שרה. ועוד בלכתם מעמו ראה כי ב' מהם שמו פניהם דרך סדום ואברהם הולך עמם לשלחם הרי זה רואה שיש להם עשות דבר ומכוסה ממנו המעשה לזה אמר ה' המכסה אני מאברהם אשר אני עושה פירוש קודם עשותו.
ורז''ל אמרו (תנחומא) שהיה בלב אברהם על מי המבול למה לא תלה ה' להם בזכות הצדיקים שהיו בהם, ולפי דבריהם יכוין לומר אשר אני עושה פירוש אשר אני רגיל לעשות, כי אין אני מאבד אומה אלא אם אין בה צדיקים.
עוד ירצה אומרו המכסה וגו' להיות שאברהם הציל הסדומיים בחרבו ובקשתו עם לוט כאמור בפרשה הקודמת נוגע הדבר אליו לדעת מה שיעשה בהם, ולא יהיה הדבר מכוסה ממנו. לשון כיסוי, כי הוא בדעתו העם אשר הציל עודנה לבטח, וה' הוא מאבדם מבלי ידיעתו, לזה אמר המכסה וגו', ולא הוצרך לפרש טעם זה כי הוא דבר ידוע.
{יח} ואברהם היו יהי' וגו'. פירוש וצריך אני להודיעו מעלת הצדיקים אשר הציל יצילו עצמן ובני עירן הפך ממה שחשב, וכמו שכתבנו בסמוך, והוא אומרו: יהיה לגוי גדול ונברכו בו כל גויי הארץ שיגינו הם בעדם, ותיבת בו חוזרת אל גוי גדול.
ואם תאמר מה יועיל הודעה זו לגוי הבא אחריו, לזה אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' פירוש ידע ה' אברהם כי ישתדל עם בניו להטיב לזה מודיעו למען יצוה את בניו ויודיע אותם מעשיו יתברך ובזה ושמרו דרך ה'. ואומרו למען הביא ה' על אברהם, כאן הודיע כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם אלא חיבת אברהם היא העיקר וכל מחשבותיו של הקב''ה הם להביא על אברהם אשר דבר להטיב אותו ואת זרעו עד עולם כי אם לא ישמרו דרך ה' לא ימצא המטיב להשלים הבטחותיו לידידו להטיב לבניו.
{כ} ויאמר ה' זעקת וגו'. טעם אומרו כי, ולא הספיק לומר זעקת סדום רבה וגו' וחטאתם כבדה. גם כפל אומרו זעקת וחטאתם ואין זעקה אלא מהחטא. גם אומרו כבדה מאד. נתכוין לומר שבזמן ההוא כל האומות גם כן מכעיסים היו במעשיהם, אלא שאלו הפליאו לעשות, ולזה אמר כי רבה. פירוש, טעם הקפדתי לא לצד כי הם לבד עלתה זעקתם לפני, אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל זעקתם וחטאתם כנגד ב' רשעיות:
הא' שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז''ל (סנהדרין קט:) וכמעשה של ריבה.
והב' רעים לשמים וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים, והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו.
עוד נתכוון ה' להפיג צינת דאגתו כי יאמר שנשתדל להציל אומה רשעה כל כך לזה אמר אליו כי רבה כי כבדה וגו' פירוש מחדש היה הרשע שעליו מתחייבים ומקודם לא היו כל כך רשעים כשהצלת אותם.
{כא} ארדה נא וגו'. צריך לדעת אומרו לשון ירידה.
ועוד למה יצטרך ה' לרדת והלא כל העולם כגרגיר של חרדל לפניו. ועוד אומרו הכצעקתה וגו' וכי האדון ברוך הוא יסתפק בידיעה, ורש''י ז''ל פירש כי ללמד בא שלא יפסקו בית דין למטה משפט אלא בראיה. וקשה לדבריו למה לא הספיק לזה מה שאמר הכתוב בפרשת דור הפלגה דכתיב: וירד ה' וגו'?
ומצינו לרש''י עצמו שפירש כן שם.
אכן הכונה היא כי הודיע ה' הסדר אשר יתנהג בו עם הנבראים לצד החסד והרחמים, הנה שורת הדין נותנת כי הכל כפי המבייש והמתבייש, וכשיעבור האדם על אחת מכל מצות ה' וימרה פי עליון, לצד מעלת האל הגדול יתחייב להאבד הוא וכל סביביו, כי את המלך ה' צבאות הכעיס, וכל שהוא מההמראה יתחייב עליה, ויחשוב האדם כי האדון ידין את עולמו במשפט זה, והוא משפט צדק. ולעולם אם יבא ה' במשפט בדרך טוען ונטען להשפט עם הנבראים אפשר שלא יתחייבו, וגם דור המבול אפשר שלא היה נשפט משפט מות, לזה אמר ה' כאן בהודעת דרכיו אל אברהם ארדה נא פירוש לא ישפוט בערך מעלתו אלא בהשוואה לנבראים, כדרך אומרו הנביא (ישעי' מג) נשפטה יחד בהשוואה לנבראים הפחותים ובערך זה ישפוט ויראה אם הוא בערך הצעקה שבאה אלי, פירוש כי הצועק ותובע משפט מה' יתבע המשפט לפי ערך גדולת הבורא, לזה אמר ה' ואם אחר שאעריך המשפט בערך שלילת מעלתי, עדיין שיעור שתהיה תביעת מדת הדין לחייבם כלה, ואם לא אדעה אם ראויים לשפוט בדרך זו או לא. ומעתה אין פירוש ארדה נא אלא הדרגה בדין ולעולם ממקומו ישקיף לדעת ויבחין לבות בני אדם.
עוד ירצה שהגם שצעקתה באה עם כל זה רצה להבחין בהם אם בעת המשפט לא חזרו בהם ועודם מחזיקים ברשעם, ולזה שלח המלאכים בדמות אנשים בעלי צורה ותואר יפה לבחון בהם, והוא אומרו ארדה נא פירוש עתה, ואראה הכצעקתה עשו עוד כלה ואם לא וגו', והם הרשעים כצעקתם עשו, שרצו לעשות עוד מעשה בלתי הגון, ולזה תכף ומיד החליטו המלאכים ואמרו ללוט (י''ט י''ג) משחיתים אנחנו וגו' אבל קודם לכן לא אמרו כלום.
הא למדת אם לא היו מבקשים לשלוח יד במלאכים אפשר שהיה ה' עושה להם אריכות זמן במדת ארך אפים. ואולי נגע ה' בדין זה מדין מורדת, שאמרו בכתובות (סג.) שאפילו אחר שעברו ד' שבתות בהכרזה, בשעת גמד דין מודיעין אותה אולי תשוב. ולזה שלח ה' המלאכים בדמות אנשים על דעת שלא ישחיתו עד שיראו בהם כי עודם ברשעם. ולזה סמך פסוק ויפנו משם וגו' לארדה נא והבן.
{כג} ויגש אברהם וגו'. להיות שאמר ה' הכצעקתה וגו' עשו כלה משמע כשתהיה מכרעת מדת הדין כלה לכל, והגם שישנם לקצת מהם צדיקים, לזה אמר: האף תספה וגו'. ולו יהיה שכונתך לומר שתעשה אופן למלט הטובים שבהם כמו שעשה ללוט שהוציאו החוצה, עודני טוען על זה אולי יש שיעור חמישים צדיקים, האף תספה הרשעים ולא תשא בעבור הנ', ולא תוציא הרשעים מקרבה, והוא שדקדק לומר אשר בקרבה ואומרו חלילה לך וגו' מהמית צדיק כנגד חלוקה ראשונה שאמר האף תספה, אבל חלוקה ב' שביקש להציל צדיק ורשע אינו אלא בקשת רחמים אולי יתעשת ה' לו, ולא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ואומרו והיה כצדיק וגו' פירוש כשתמית צדיק יהיה בהשואה אצל הנבראים יחד כצדיק כרשע בהדרגה אחת ולא ישתדלו להצטדק. ומה שאמר פעם ב' חלילה לך, כנגד חלוקה ב' אם לא יתרצה לישא למקום בעבור חמישים ויאבד כל הרשעים חלילה וגו' פירוש אחר שכבר נשבע מעבור מי נח, גילה דעתו כי לא יעמיד קו הדין עד קצה האחרון. ועיין בפרשת נח (ט' י''א) מה שכתבתי בפירוש פסוק והקימותי ומשם תשכיל כוונת אברהם בטענתו.
{כו} ויאמר ה' אם אמצא וגו'. השיב על שאלה אחרונה ומכל שכן שלא ימית צדיק, וצא ולמד משליחות לוט הגם שלא היה צדיק אלא למען אברהם קרובו.
{כח} אולי יחסרון וגו'. פירוש כי הוא צדיקו של עולם מצטרף לעשרה הצריכים לכל כרך וכרך.
{כט} ויוסף עוד לדבר אליו. טעם אומרו ויוסף. גם אומרו תיבת אליו. פירוש הוסיף להתפלל בגדר הראשון עצמו שהאדון הוא המשלים, אלא שיהיה הצירוף במנין הכרכים, כי הוא ישלים כרך אחד מהם, ולזה דייק לומר אליו כי הגנה זו הוא בהגנתו יתברך.
{ל} ויאמר אל נא יחר וגו'. טעם שחש לחרון אף, כי רצה שיגן הוא וחש להקפדת הבורא ואמר אל יחר וגו'. ודקדק לומר נא פירוש למה שאומר בפעם הזאת שמבקש שזכותו יגן אולי ימצאון שלשים שהאדון יגן בעד כרך אחד ואברהם בעד כרך אחד.
{לא} ויאמר הנה וגו' אל אדני אולי וגו'. בקש שיגן ה' בעד עשרים וזכותו של אברהם בעד עשרה כשאלתו הקודמת, ולא אמר אל יחר כאומרו בשאלו אם ימצאון שלשים שהם יותר מעשרים, מטעם שלא הוסיף דבר בתפלתו להגן בזכותו יותר ממה ששאל קודם, ולזה דקדק לומר אל אדוני, פירוש כי תפלתו היא לצד הגנת האדון ברוך הוא שיגן בעד עשרים.
{לב} אל נא יחר וגו' אך הפעם. כאן הגדיל גם כן שיגין זכותו בעד עשרים, לזה אמר אל יחר כי מתפלל שיגן זכותו. ועוד שהשוה יד עבד כיד רבו, ולזה תמצא שאמר ואדברה ולא אמר אל אדני לומר כי תפלה זו היא בעד זכותי. ואמרו תיבת אך מיעט שלא יחזור להתפלל אולי יחסר אחד מהעשרה, כמו ששאל אולי יחסרון החמשים ה'. או לצד שאחד לא יעכב כמו שמצינו שאמר ה' (דברים כה) ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא (מכות כב.).
{לג} וילך ה' כאשר כלה וגו'. פירוש סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם לא אשחית בעבור העשרה הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה לצד שכבר אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה. או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה והגם שמצינו להרשב''י (זהר ח''א פ''ב.) שאמר: וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר.