{ה} וישלח יצחק וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אחי רבקה מי לא ידע בזה, ומה גם שבסמוך אמר כן?

ועוד אומרו אם יעקב ועשו הם דברים יתירים?

אכן בא הכתוב לתת טעם ליצחק אבינו ששלח בן צדיק לאדם רשע מפורסם, לבן הארמי. והגם שאברהם שלח ולקח רבקה לא היה בתואל מפורסם ברשע כלבן.

ועוד שלא אמר בפירוש אברהם שיקח בת בתואל, מה שאין כן יצחק שצוה ליעקב שיקח אשה מבנות לבן הרשע, לזה אמר אחי רבקה ושניהם יצאו מבתואל הרשע, וכמו כן יצא מלבן בת צדקת, גם אין להוכיח שלא יצא שלשלת שורש קדושה מאדם רשע, לזה אמר אם יעקב ועשו פירוש הרי שיצתה שלשלת הקדושה מאב רשע, גם כן אין להחליט ולומר כי להיות לבן רשע לא יצא ממנו בנות כרבקה.

ויש לך לדעת כי דוקא בימים ההם שעדיין לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקום שבייהם, והוכרה משפחת אברהם כי שם קנתה לה הקדושה מקום, והיה לה לאות עולם אברהם ושרה כי הם גרים ראשונים, וכל אשר יתגייר מהאומות בכל זמן יקרא אברהם, ונקבה שרה. לזה מין הקדושה יחפש אחר מינו, כי אחד היה אברהם ולא הושלם בנין הקדושה בזכרים ובנקבות, כי לא הוליד אלא את יצחק ולא הוליד נקבות עמו.

ואולי כי לזה אמר הכתוב (כ''ה י''ט): אברהם הוליד את יצחק פירוש לבדו בלא בת זוג, וכמו כן יצחק לא היה לו בנות כי ניצוצות הקדושה הנקבות עודם בארץ שבי, לזה שלחו יצחק לחזר אחר אבידתו.

אך זה היום שקוינוהו כי פרחו שורש הקדושה, הן בני ישראל, ופרח מטה עוז תפארה, והוכר אילן החיים חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, הן הנה המובהקים בקודש, ולא יסוב אדם ממטות בני ישראל למשפחות הארץ, ואם נשאר מניצוצי הקדושה בתוך העמים הרי הם ביציאתם לעולם מתאספים ובאים, ואחר גרותם יאמנו כי אבודים היו ולנו הם.

וטעם הכנעני אשר הקפיד אברהם לבלתי קחת לו אשה מהם, גם יצחק צוה ליעקב על זה, רבותינו אמרו (ב''ר פנ''ט) כי הוא ארור וזרע אברהם ברוך וכו', ודבריהם סתומים הם, ולפי מה שכתבתי מצינו עיקר הטעם נכון כי טעמו של אברהם הוא כי הוא מושלל מנפשות הקדושות, וכל בנותיו חלק רע ומתועב, לזה החליטו לבלתי קחת ממנו כי לא ימצא בו דבר קדוש, והוא סוד אומרו (לעי' ט, כה): ארור כנען פירוש מושלל בהחלט ממין הקדושה.

ותמצא כי ממין האומות עד היום עודם מתקבצים ובאים גרים וחסים בצל הקודש אשר לא שמענו מימי קדם כי נתגייר גר כנעני כשאר העמים, וזה יגיד דברינו. ואולי כי לזה יצו האל (דברים כ) לא תחיה כל נשמה מז' עממים, ודקדק לומר כל נשמה לתת טעם למצות לא תחיה כי אין בהם נשמה, פירוש נפש קדושה שיתייחס אליה שם נשמה לחוס עליה להחיותה כעמון ומואב, והבן.

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה, ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות, כאומרם ז''ל (פסחים קיח.): לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, דכתיב: וינצלו את מצרים צוה ה' לבל יבאו שמה. וכמבואר הטעם בדברי האר''י ז''ל (שער הגלגולים), ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עוצם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה?!

אכן יתבאר הדבר על דרך אומרם ז''ל (ליקוטי תורה מקץ) כי יש שני מיני ניצוצי הקדושה שבויים בקליפה, האחת נשמות יקרות, ויוצאות באמצעות הלידה כאברהם וכשרה וכרבקה ורחל, וכנשמת ר' חנינא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה, וכרות ממואב, וכנעמן מעמון וכאונקלוס הגר וכדומה.

והב' הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה, ואינו יוצא כלל אלא מעורב בקליפה, ואין לו מציאות ליפרד ממנו, אלא כאשר ייצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה, שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה כי תאוה לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל.

ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א): וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת, שהכתוב קראו החל מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח) כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער, ולזה הוא משונה מכל הגליות כאשר ראינו בעינינו. ואמר אשר כנענים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כנענים לשון רבים, אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים. ושיעור הכתוב על זה הדרך גלות החל הזה שהוא גלות ישראל הוא לסיבת בני ישראל, שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.

{ו} וירא עשו כי ברך וגו'. פסוק זה אין לו גזרה ואם גזרתו הוא וילך עשו אל ישמעאל היה מספיק בפסוק שאחרי זה וירא עשו כי רעות.

אכן כוונת הכתוב היא להודיע שידע עשו הליכת יעקב ואופנה, כי הלך במצות אביו ואמו, וגם למצות קיחת אשה, וגם ברכוהו בשלחם אותו, כי לצד זה לא רדפו שידע שימנע מידו, היותו הולך לב' מצות כבוד אב ואם ולקיחת אשה. והגם ששלח אליפז כאומרם ז''ל (רש''י כ''ט י''א), אפשר שבחן כי הוא נוצח בדרך ליעקב, ומעשה אבות עשו בנים אשר קדם בדרך לישראל, וחשב עשו כי גדול כח אליפז מכחו בבחינת רדיפה בדרך ליעקב ובניו.

{ח} וירא עשו כי רעות וגו'. יגיד הכתוב כי לא חש עשו אלא לצד הקפדת אביו עליהם, אבל זולת זה למה שהם בחינת הרע לא חש שאין נפשו מתעבתן. וממוצא דבר גם כן אתה יודע שלא הועיל טעם היותם רעות בעיני יצחק, אלא לבל יוסיף מהם אבל לגרש אותן שהיו כבר אצלו לא. ואולי שכל הרגשתו לא היתה אלא שמא יתפקעו ברכותיו לצד בנים אשר יהיו לו מבנות כנען, לזה לקח מבנות ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לו מהם.

חסלת פרשת תולדות

פרשת ויצא

{י} ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת דכתיב: (פסוק ז) וישמע יעקב וגו' וילך וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו'? ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן ולא היה לו להקדים המאוחר.
עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז''ל (ב''ר פס''ח) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים.
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פירוש לא עשה אלא יציאה, ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פרוש חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב.
עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז''ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו: וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה.
{יא} ויפגע במקום. פשטו של מקרא שפגע במקום אחד של ישוב. וכמו שתמצא שגמר אומר הכתוב לבסוף דכתיב: ואולם לוז שם העיר הרי כי עיר היתה וילן שם בעיר ההיא. ואומרו כי בא השמש לומר שזולת זה היה הולך הוא להגיע למחוז חפצו במצות אביו ואמו.
ורז''ל (ב''ד פס''ח) פירשו במקום הידוע הר המוריה דכתיב: (לעיל כב ד) וירא את המקום וגו', וזה דרך דרש בנקודת הה''א, ודבריהם ז''ל ככתובים וכמסורים אצלינו, ואין סתירה לדברינו וכמו שפרוש רש''י שנעקר הר המוריה ובא לשם, כי הוא זה מקום המקודש.
וישכב במקום ההוא. הודיע זה לומר ויחלום וגו', ואמר במקום ההוא, כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום אלא לצד המקום ההוא כי היה מקום מקודש כמו שאמר לבסוף.
עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז''ל (חולין צא:) שקפל הארץ תחתיו, לזה אמר וישכב במקום ההוא פרוש כולו שכב בו כאומרו (יג) אשר אתה שוכב עליה.
{יב} ויחלום והנה וגו'. טעם אומרו והנה להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי חלומות שוא הם, גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן כי הם במראה השיעמום לזה אמר והנה, פירוש כי הדברים ללא שיעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה שהוא רואה. ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט מהנגלה אליו בחלום והנה. גבי ראית הסולם אמר והנה סולם, גבי ראית המלאכים אמר והנה מלאכים וגו', גבי גילוי שכינה אמר והנה ה', הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש.
{יג} והנה ה' נצב עליו. ירמוז גם על יעקב, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פמז) האבות הם מרכבה לשכינה, ולהיות שהוא רגל רביעי יאמר בדיוק נצב עליו יותר מעל אברהם ויצחק, כי הוא עיקר העמדת הכסא.
אלהי אברהם אביך וגו'. טעם אומרו אביך ללא צורך, גם דייק לומר אביך באברהם, ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוין למעט עשו מירושת אברהם, ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירושה ליצחק וממנו ירשנה יעקב, שאם כן תגיע הירושה לעשו. וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (לעיל טז) שמשפט עבד יש לו, דכתיב (לעיל כא) בן האמה ולא בנך, וגופו קנוי ליצחק, ואין טענת עשו בו, כי ירושת אברהם נתנה ליעקב ולא לעשו. והגם שבן מומר יורש את אביו דבר תורה, (קידושין יח.) כאן כשנתן ה' לאברהם מתנות וברכות וכדומה, נתנם לו על מנת שאחריו ליעקב, כאומרו (לעיל כא יב): כי ביצחק יקרא לך זרע (נדרים לא.).
והגם ששם זרע לא יריע לנחלה שיורש, הגם שאינו נקרא זרעו, הרי מצינו שזרע פסול יקרא גם כן זרע, כדאיתא בסנהדרין (סד:) כי מזרעו נתן למולך לרבות זרע פסול, הרי שיקרא זרע. אלא דסתם זרע הוא כשר, וכשממעט כאן עשו שלא יקרא זרע, מיעט אפילו זרע פסול לא יקרא לו. וממוצא דבר אתה למד שאין לו בו ירושה. וכמו שגילה ה' לבסוף שנותן ליעקב כל ברכות אברהם. ומה שלמדו בש''ס (קידושין יח.) מפסוק כי ירושה לעשו נתתי וגו', היינו שירשוהו בניו לעשו לא שעשו ירש ח''ו, כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם.
{יד} ונברכו בך כל משפחות וגו'. שכן מצינו בארם שנתברכו בו, כאומרם ז''ל שם (ב''ר פ''ע): וזה לשונם:

שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו.

ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה:), ובגלות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל, דכתיב (שה''ש א): שמוני נוטרה את הכרמים וגו'.
ובדרך רמז כל הפרשה תרמוז ענין האדם, וכמו שהתחילו לומר בה רז''ל (זהר חלק א קמז) ויצא יעקב היא הנפש בצאתה מעולם העליון, ונקרא יעקב על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו מבאר שבע מקום שממנו יצאו הנשמות יקרא באר מים חיים, ושבע ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דבר תורה (נדה ל:), ואומר וילך חרנה על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צא:) כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב (לעיל ד' ז') לפתח וגו', ואומרו ויפגע במקום כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו.
ואומרו וילן שם כי בא השמש שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז''ל (אבות פ''ב): אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואומרו ויקח מאבני המקום על דרך אומרם ז''ל (ברכות ה:) וזה לשונם:

אמר ר' שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר הטוב וכו' ואם לאו יעסוק בתורה דכתיב (תהלים ד) אמרו בלבבכם והוא אומרו מאבני המקום פרוש בניינו של עולם שהם דברי תורה.

גם יתיחס להם אבני המקום שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכחותיו, והוא אומרם ז''ל (סוטה כא.):

תורה מצלת מיצר הרע בין בזמן שעוסק בה בין בזמן שאינו עוסק בה.

ואומרו וישם מראשותיו יכוין על דרך מה שאמר ר' שמעון בן לקיש: אם לא נצחו יקרא קריאת שמע שעל המטה, שנאמר: על משכבכם. ואומרו: וישכב במקום ההוא, יכוין למה שסיים ר' שמעון בן לקיש:לא נצחו יזכור לו יום המיתה, והוא אומרו וישכב שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ בית מועד לכל חי, ואחר כל התנאים הללו מובטח הוא שינצח היצה''ר, ומעתה מבשרו הכתוב שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו.
וצא ולמד חלומותיו של ר' אלעזר בן ערך המובאים בספר הזוהר (ח''א קלט ובז''ח לך כה.). והסולם הוא סוד נפש אדם, ולהיות שבצאת נפש מאדם בשוכבו, לא תעקר בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו מוצב ארצה וחלק מגיע השמימה, והעד על זה כשיהיה האדם ישן יקיץ על ידי התנועעות הגוף הישן, ואם נפש האדם נפרדה והלכה לה לא תרגיש בהתנועעות הגוף, אלא ודאי כי מוצבת ארצה וראשה מגיע השמימה, פרוש, שאין מפסיק בינה ובין השמים, כיון שיצר הרע באדם אין, תגיע הנשמה לשמים.
ואומרו מלאכי אלהים עולים וגו' ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה ויעלה באמצעותה אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים בדבריהם ז''ל (זהר ח''א יח) מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלהים, וכן הוא במשנת חסידים (אבות פ''ד) העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, ובעלות אלו ירדו מיין דכורין, כי בהתעוררות התחתונים יתעוררו מים העליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו. והוא אומרו ויורדים בו. ואומרו והנה ה' נצב, פרוש שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו אלא תגלה עליו השכינה, ולזה תמצא שאמרו ז''ל (רמב''ם הל' תשובה פ''ה) על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה וכולן מוכשרים לדבר זה.
{טז} וייקץ וגו' אכן וגו' ואנכי וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי, שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר. ויתבאר על דרך אומרם ז''ל (חולין צא:) כי בא השמש שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין, אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש. והוא אומרו אכן יש ה' וגו' ולזה העריב השמש לצורך שכיבה במקום הזה. ואומרו יש ה' פרוש שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה. ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר, כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואם אפשר היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר.
ורש''י ז''ל פירש:

ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע''כ.

ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכוונה במה שפירשתי.
{יז} ויירא ויאמר וגו'. פרוש הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו אין זה כי אם בית אלהים, דקדק לומר שם אלהים כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג): והאלהים עשה שייראו וגו', ודבר ידוע כי שם אלהים יפחיד לבב אנוש, ואומרו וזה שער וגו' פרוש מקום המכוון כנגדו למעלה הוא שער השמים, ולזה אמר פעם ב' וזה.
עוד נתכוון לתת טעם למעלת המקום שנשתנה למעלה אין זה כי אם בית אלהים אשר קדמה אליו הידיעה כי בחר לו יה בית לשכון שמו ואמר כי הוא זה המקום, והוכיח עוד כי הוא זה בית הבחירה כאומרו וזה שער השמים כי ראה שהיו מלאכים עולים ויורדים וקדמה הידיעה אצלו כי המקום המקודש הוא מכוון כנגד שער השמים.
{כ} וידר יעקב נדר לאמר. פרוש שהוציא הנדר בשפתיו כי זולת זה נדר בלב אינו נדר.
אם יהיה וגו'. אם זה תתפרש על דרך מה שאמרו ז''ל (ב''ק פ''ד מ''ה) בפסוק (שמות כ''א) אם כופר, אם כסף תלוה (שם כב) שאינו ספק אלא ודאי, וכאלו אמר כאשר יהיה זה וגו' (מכילתא ס''פ יתרו).
עוד ירצה על זה הדרך אם תסכים מדת הדין על הדבר, והוא אומרו אם יהיה אלהים, כי לא דבר אליו אלא ממדת הרחמים, דכתיב: והנה ה' נצב וגו' הנה אנכי עמך ודבר ידוע כי מדת הרחמים תסכים להטיב ומדת הדין תעכב בדבר לזה אמר אם יהיה אלהים וגו'.
{כא} והיה ה' לי לאלהים. ועד עתה אינו לאלהים ח''ו. ורש''י ז''ל פירש שלא ימצא פסול בזרעו, ואין אני יודע היכן רמוז דבר זה באומרו והיה וגו'. ועוד הבטחה זו תמיד היא תלויה ועומדת, ואימתי יהיה קץ הגבול לעשות האבן מצבה?
והנכון הוא שנתכוון לומר שיתיחד אליו שם ה' לאלהים כדרך שנתיחד על אבותיו (פסוק י''ג) אלהי אברהם אלהי יצחק גם יאמר עליו אלהי יעקב, והוא אומרו לי לאלהים פרוש לי בייחוד. ודבר גדול דבר יעקב בזה, ותמצא שכן היה דכתיב (ל''ג כ'): ויקרא לו אל אלהי ישראל ואחר כך שלם נדרו אשר נדר, לעשות אבן הזאת.
{כב} והאבן הזאת וגו'. יראה כי היא זו אבן השתיה (זהר ח''א ע''ב.) שהזמינה למקדש, ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר. (תנחומא תרומה) ואולי שיכוין ה' באומרו: ועשו לי מקדש לשון מזומן, פירוש מה שכבר הוזמן, כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ושכנתי בתוכם חוזר אל שני הכנות אלו.