{א} ותצא דינה וגו'. טעם אומרו בת לאה וגו', נתכוין הכתוב להודיע הסיבות אשר סבבו היציאה. והם במספר ג':

וזה הוא שיעור הכתוב ותצא דינה וטעם היציאה לצד היותה בת לאה שאלו היתה בת רחל לא היתה יוצאה אלא לצד היותה בת יצאנית (ב''ר פ''פ) יולדתה ילדה במזגה וטבעה.

סבה ב'. להיותה בת יחידה ליעקב בת אחת בין הבנים,

עוד להיותה בת יעקב יצא לה שם הויתה בעולם, שבאמצעות זה עשה שכם מה שעשה כאשר אבאר.

הג' לראות בבנות הארץ על דרך אומרם ז''ל (פדר''א פל''ח) כי שכם הביא בנות הארץ סביב לאהל יעקב והיו משחקים בכלי נבל וכו' לצאת דינה לקולם וזו סיבה ג' ליציאתה, וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם והיה לו שם בלדת בניו, לא היה עושה מעשהו.

{ב} נשיא הארץ. פירוש ובזה צעקה הנערה ואין מושיע לה.

וישכב אותה וגו'. יתבאר על דרך אומרם ז''ל (הוריות י:) במעשה יעל שהנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים, והוא אומרו וישכב אותה הגם ששכב אותה כדרך איש ואשה ומן הטבע שתהנה האשה אף על פי כן לא מלבד שלא נהנית אלא אדרבא ענוי היה לה, והוא אומרו ויענה, והיו הדברים נכרים בה שאין חפצה בו והוצרך לדבר על לבה, דכתיב וידבר על לב וגו'.

{ה} עד בואם. פירוש ששלח להם והיה ממתין בואם.

{ז} ויתעצבו וגו' כי נבלה וגו'. פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור:

הא' הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, וכנגד פרט זה אמר ויתעצבו האנשים.

והב' הוא לצד עשות הדבר בדרך זה שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה פירוש אפילו בין האומות כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ') שגדרו עצמן האומות מן העריות. וכנגד זה אמר ויחר להם איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא.

{ח} וידבר חמור וגו'. אומרו לאמר, אולי שנתכוין לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין מאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצו אביה ואחיה, והוא אומרו תנו וגו'.

או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס כדתנן (כתובות מא.)

האומר אנסתי פתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו ע''כ,

לזה אמר לאמר שכם בני וגו' פירוש כי שכם מודה מעצמו ואומר ששכב עם דינה ובזה פטור מחיוב הקצוב שהוא קנס בין במפתה בין באונס. ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם. כי בדין בני נח יתחייב הבן בעדות אביו (רמב''ם הל' מלכים פ''ט).

{יג} ויענו בני יעקב וגו'. צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת?

עוד מה היא כוונתו באומרו וידברו אשר וגו'?

אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם, כי זה הוא העיקר, כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם, ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר, לחשש המיחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם וקודם כל דבר גילו, כי הקפידו על הדבר, שזולת זה תהיה נכרת הערמה, כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת מרמה יגיד.

לזה פתח דבריהם דברו קשות אשר טמא וגו', והוא אומרו וידברו דיבור קשה שהוכיחום על הדבר. ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב שהרי הראו הקפדתם, ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אומרו ויאמרו לא נוכל פירוש הם חפצים ורצונם לתתה לו, אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה. ולא אמרו אשר הוא ערל, כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו, לזה אמרו: אשר לו ערלה פירוש אשר לו היתר ערלה, כי מה בכך אם ימול הוא ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים, כיון שאין להם דין מילה.

ועוד נתנו טעם בדבריהם שהעיקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו והיו לעם אחד, וזה לא יהיה אלא אם ימולו כולם, לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו' להמול כל זכר, דקדקו לומר אך למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו, כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו, אלא דוקא להמול לכם כל זכר, וטעמם בעיקר הדבר, הלא הוא כמוס עמם להרוג כולם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דיבור ודיבור שאמרו להם כאשר אבאר בסמוך בעז''ה.

{טז} ונתנו את וגו'. כאן נתחכמו חכמה גדולה והוא כי מדרך הרמאי שלא לדקדק בפרטי התנאים, ואדרבא יבקש להקל הדבר על שכנגדו כדי שיתרצה לעשות הדבר, שבזה יעשה את אשר זמם לעשות, ובני יעקב הפכו הדבר לעקור מלב שכנגדם ספק ערמה. ואמרו תנאי הוא הדבר ונתנו את בנותינו וגו' ואת בנותיכם נקח וגו' פירוש שהרשות בידינו לתת ולקחת, ודבר זה יגיד סימן מובהק כי מדברים ביושר לבב לא לצד ערמה בעולם.

{יז} ואם לא תשמעו וגו'. נתחכמו גם בזה שלא יאמרו שאם לא יעשו כן הנה הם עורכים אתם מלחמה ולנוקמי נקם יהיו להם, לזה אמרו כי אם לא ישמעו וגו' יקחו בתם וילכו להם ואין כאן נוקמי נקם. גם נתחכמו בזה להראות קצת הקפדה בדבר שלא ישבו שם עמהם, וזולת זה אם לא יזכירו שום הרגש בדבר יחשוב החושב כי ערמה בדבר, כי הענין היה מגונה כפי האמת, כאומרו וכן לא יעשה אפילו בין האומות, לזה גילו קצת הקפדה ומובנים להם הדברים בעיון נכון. כי אחר שימולו פשיטא שיהיה קשר אמיץ ביניהם שלום וריעות, ולזה תמצא שאמר שכם וחמור לבני עירו, האנשים האלה שלמים הם וגו' פירוש שהרגיש מהם שאין ערמה בדבר.

עוד ירצה באומרו ולקחנו את בתנו נתכוונו להחם לבבו של חמור ושכם למהר לעשות דבר כשיראו שהם מוליכין הבת ממנו ימהר לעשות דבר וינקמו נקמת הצדקת מזרע מריעים.

{כא} שלמים הם אתנו. פירוש ואין בלבם שנאה על המעשה לחוש לערמה.

ואומרו את בנותם נקח לנו וגו' נתחכמו לומר כן כדי שיאמינו אנשי עירם כי אין בלבם טינא כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם כי בנותיהן הם מתרצים שיקחו להם וגו' ובנות משפחת שכם יצטרכו לתתם הם להם, ודבר זה יגיד כי הם מחשיבין אותם גדולים וטובים מהם, וזו סיבה למה שלא הקפידו על הדבר.

{כה} ויהרגו כל זכר ואת חמור וגו'. קשה, למה יהרגו מי שלא חטא?

ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה?

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה, אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה.

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש.

ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם, הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה, לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון, עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים. ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב, כי אין כח בהם. וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה.

עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם, ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם, אשר טמאו את דינה אחותם פירוש דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש, כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות, מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות מא.) ופשוט.

ורמב''ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם

לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע''כ.

וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם, מלך וכיוצא בו, והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה, לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין יז.) ובהכרח, לומר שהם היו בעוזריו, ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב''ן ז''ל דחה דברי רמב''ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח, כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו, יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז''ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם.

{כז} בני יעקב באו וגו'. פירוש כולן יחד, נתכוון הכתוב לומר טעם ביזת כל נכסי העיר וגו' כי נוגע הבושת לכולן, וצריך שיטלו כנגד בשת כל אחד. וכמו שכתב הרמב''ם פ''ב מהלכות נערה בתולה וזה לשונו:

רואין בית דין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכו' וכמוהו חייב לשלם ע''כ,

והאחים בכלל המשפחה, לזה נתקבצו יחד להעריך שיעור הראוי לבושת כולן ויבוזו את כל העיר, ואין כדי בה לערך בושתם ולקחו הכל לזכות יעקב אביהן כי לו נוגע. והגם שדנו בהם משפט מות לא אמרינן בבני נח קים ליה בדרבה מיניה (תוספ' עירובין סב.).

{ל} ויאמר יעקב וגו'. נכרים הדברים כי יעקב לא ידע כי במרמה זו דברו, אלא חשב שהמרמה היתה כדי שיקחו דינה מביתו בעל כרחו או להרוג שכם לבד בעל דבר לא להרוג כל אנשי העיר יחד.

{לא} ויאמרו הכזונה וגו'. צריך לדעת מה תשובה זו עושה למיחוש יעקב על השמדתו הוא וביתו, והלא אפילו לכתחילה אם שאלו (ויאמרו) הגוים אחת מהכת ויחדוה, נותנים אותה להם (ירושלמי פ''ח דתרומות) ולא יהרגו כולן עליה אפילו בעריות, ומכל שכן בדרך זה, שכבר היה מה שהיה. ואולי שיכוונו לומר כי לא יחוש על הדבר, כי לא ירעישו אלא אם היו הורגים בלא סיבה, אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה, שלקח אחותינו בעל כרחה ועשאה זונה, והוא אומרם הכזונה יעשה את אחותינו, ואין הכוונה שחייב על הזנות שהרי פנויה היתה ובן נח אינו מצווה אלא על אשת חברו וזכר ובהמה חיה ועוף ואחותו מאמו.

או ירצה להשיב כי אדרבא יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו, לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים ורעשו מפניהם.