{ג} אל תירא וגו' כי לגוי וגו'. צריך לדעת מה הוא המורא שהיה ליעקב בירידת מצרים, ואם מורא הגלות, אם כן מה הוא כוונת ה' באומרו אל תירא במה מסיר ממנו המורא, ואם כוונתו שלא יהיה גלות שם, מצינו שלא כן היה, כי שם נשתעבדו בניו בעינוי ועבודה קשה. עוד קשה אומרו כי לגוי גדול, מה נתינת טעם זה להסרת המורא?

עוד צריך לדעת אומרו לגוי גדול אשימך שם ולמה לא ישימהו גוי גדול במקום אחר?

עוד צריך לדעת למה אמר לגוי ולא אמר כי גוי גדול אשימך וגו'?

אכן כוונת הכתוב הוא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם, דכתיב: (בראשית טו) כי גר יהי' זרעך וגו' ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז''ל (ב''ר פ' פ''ב) אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים, כי שם יסבלו בניו הגלות. לזה כשירד ירא לנפשו, כי יתחיל הגלות ממנו. גם ירא היה שמא יקבר שם בארץ טמאה, אשר על כן נגלה אליו ה' ואמר לו אנכי אלהי אביך נתכוון באמירה זו כי כשם שאביך לא טעם טעם שעבוד ועינוי כמו כן אתה אל תירא הגם שאתה יורד מצרימה. ולצד שיחשוב יעקב לחזור ולעלות ממצרים כשימצא שעת הכושר, והוא אחר עבור שנת רעב. והבטחתו יתברך שאומר לו אל תירא היא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם פירוש רוצה אני לשום אותך שם לצורך גוי גדול.

ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב''י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ), שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה. וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה, שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה, יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז''ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב.

טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פ' ע''ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך, ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים. וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב, ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ, לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו'.



עוד יכוין לומר לו טעם אשר חפץ הוא שיתקיים השעבוד והעינוי במצרים, שבזה יהיה הדבר כבד על בניו, כי לגוי גדול וגו' שהוא שם ומוכרח הדבר להיות כן.

{ד} אנכי ארד מצרימה וגו'. מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז''ל (שמו''ר פ' י''ב) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גלולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט כט): כצאתי את העיר.

ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא) עמו אנכי בצרה שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה פירוש לשון מיצר, וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף, אלא שראיתי שאמרו ז''ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים, כאומרם (מגילה כט:)

גלו למצרים שכינה עמהם,

וכן אמרו (תנחומא ויחי)

וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו',

ואמרו עוד (ב''ר פ' צ''ד):

כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים כי בפרטן אינם אלא ס''ט, הרי כי שכינה ירדה למצרים.

אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה (אבות פ''ג) שנו רבותינו כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו ב' ואחד אמרו ז''ל כי מצויה שכינה, ומצינו שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן (שמות מ לה) מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו, בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר, (קהלת ה') ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה.

וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני ולמטה ממנה השראתו בבית המקודש, ולמטה ממנו השראת שכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין. ובזה נתישבו דבריהם ז''ל כי לא ירדה שכינה שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה: כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא, ירד עם יעקב אבינו ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים.

והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה, אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך, יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן.

ובזה מצאנו גם כן נחת רוח במה שאמר הכתוב ואנכי אעלך שכפל לומר פעם ב' ואנכי ולא הספיק במה שכתב בתחלה אנכי ארד וגו' שנתכוון לומר על הבחינה העליונה אעלך וגו' והוא סוד אומרו (יתרו) אנכי ה' אלהיך והיא בחינת שכינה העליונה שנת היובל שנת המ''ט והוא סוד מ''ט פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה.

עוד יכוון באומרו ואנכי פעם ב' רמז לו שההצלה תהיה על ידו יתברך, והוא על דרך אומרו (מכילתא בא)

ויוציאנו ה' וגו' לא על ידי מלאך ולא וגו' אלא הקב''ה בכבודו וגו',

והוא אומרו ואנכי בכבודי אעלך וגו'.

וטעם כפל אעלך גם עלה, רמז לו ב' עליות:

האחד יציאת מצרים,

והב' שיעלהו משם לבל יקבר בארץ מצרים שהוא המורא שהיה ירא כמו שכתבנו למעלה.

ואמר תיבת גם לרמוז תוספת הריבוי שיעלו בו ממצרים בין בבחינת המעלה בין בבחינת הבירורים שיבררו שמה ניצוצי הקדושה לאין קץ.

או ירצה גם עלה לרמוז אל חלק הרוחני היורד עמו מצרים, ועיין בזוהר (שמות ד') בפירוש פסוק יצאו כל צבאות ה'.

ויוסף ישית ידו וגו'. נתכוון להבטיחו שלא ימות בחייו, גם לצד שכמה פעמים הזכיר יעקב זכרון המות על יוסף, ואמר גם כן (וישב לח) כי ארד אל בני וגו', לזה חזר להבטיחו שלא יחוש לשגגה היוצאה (קהלת י') וגו'.

עוד נתכוון לומר אליו כי העליה של יעקב לא תהיה בחיים חיותו אלא לאחר מיתה, והוא אומרו ויוסף וגו', גם מזה ידע כי אין לו רשות לצאת ממצרים בחיים חיותו, כדי שיקוים דבר ה' שישית יוסף ידו על עיניו, ואם יצא אין הדבר יכול להתקיים.

{ו} ויקחו את מקניהם וגו'. טעם שלא אמר כן בתחילת הנסיעה כשאמר (א') ויסע וגו'. אולי כי מקודם לא נסעו אלא ללוות יעקב, גם לראות פני יוסף. אך אחר מראה הנבואה נתגלה להם כי מסכים אל עליון שיגורו שם במצרים עד יום שירצה להעלותם משם, וכמו שפירשתי בפסוק אנכי ארד ואנכי. בזה הסכימו להוליך עמם כל מקניהם ולבושם וגו'. גם הודיע הכתוב הגם שידעו כי שם ציוה ה' הגלות, לא הקשו ערפם ולא נמנעו ח"ו מלקיים שטר חוב הגלות, אלא נשאו טפם וגו' ויבואו מצרימה.

{ז} בניו ובני וגו'. אחר שאמר בסמוך יעקב וכל זרעו לא היה צריך לומר פעם ב' בניו ובני וגו'?

עוד צריך לדעת למה הפסיק בין בניו ובני בניו לבין בנותיו ובנות בניו וכל זרעו בתיבת אתו, ולא הספיק במה שאמר לבסוף הביא אתו מצרימה?

אכן כוונת הכתוב הוא שבא להודיע כי יש הפרש בין בני יעקב בירידתם למצרים כי יש מהם שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם, ויש מהם שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל, וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם, ואמר בניו ובני בניו אתו, פירוש אלו לא הוצרך להביאם הוא אלא הם מעצמם באו אתו בדומה לו, ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם, והוא אומרו בנותיו ובנות בניו וכל זרעו, פירוש בני בני בניו אלו הביא אתו מצרימה, פירוש הוא הביאם, לא לרצונם באו.

וראיתי לתת לב לדבריהם ז''ל (שמו''ר פ''א) שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד, דכתיב (שמות א'): וימת יוסף וגו' וכל הדור ההוא, פירוש שירדו מצרים אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון, פקע מהם השעבוד כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כן כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים (ב''ר פ' צ''ד) ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם, ועיין בדברי הזוהר (ויקהל קצח.) בפירוש פסוק אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה'.

{ח} ואלה שמות וגו'. יש להעיר בפירוש מספר זה, א' למה הוצרך לומר יעקב ובניו, גם אין לה משמעות בהרדפת הענין?

ב' אומרו (ט''ו) כל נפש בניו וגו' שלשים ושלש. ובפרטן אינם כי אם ל''ב?

ורז''ל הרגישו מזה ואמרו (ב''ר פ' צ''ד) שהיא יוכבד שנולדה בין החומות, ודבריהם ז''ל יקובלו מפיהם ולא מפי זולתם כי אין ראיה לזה מהכתוב. גם מהם אמרו (שם) כי שכינתו יתברך היא המשלמת ע', ולדבריהם ז''ל אין כאן יוכבד במנין, שאם לא כן שלמים הם במספר הע', ודבריהם ז''ל יוצדקו ביישוב פסוק (כ''ז) הבא באחרונה כל הנפש הבאה וגו' שבעים לא בפסוק זה כי למה יצטרף לבני לאה לבד, וא''כ מה יענה בל''ג שאינם אלא ל''ב?

ולמדרש שאמר זו יוכבד וכו' ודאי שיחלוק על מדרש הנזכר, וקשה לי גם עליו כי לפי דבריו שאמר שיוכבד נולדה ובה נשלמו ל''ג בני לאה, אם כן למה כשחזר הכתוב לכלול כל פרטי המניינים בסמוך אמר (כ''ו) כל הנפש הבאה ליעקב וגו' ששים ושש ואם נולדה יוכבד יהיה החשבון ששים ושבע, על זה הדרך,

ל''ג של לאה,

ששה עשר של בני זלפה הרי ארבעים ותשע,

אחד עשר של בני רחל מלבד יוסף ושני בניו שהיו במצרים הרי ששים,

ושבעה של בני בלהה הרי ס''ז,

ולמה יכחיש הכתוב עצמו ויאמר כל הנפש וגו' ששים ושש ובפרטן הוא מונה ששים ושבע?

עוד יש לתמוה כי חזר באחרונה וצירף יוסף ובניו וגו' ואמר כל הנפש וגו' שבעים, ואינו כן?! הן אמת לדברי המדרש שצירף ה' עמהם שכינתו יתיישב פסוק זה וקשה לדבריו פסוק ראשון.

והנכון בפשט הכתובים הוא כי ב' מנינים מונה הכתוב באחד מונה יעקב, ובאחד מונה זרע יעקב, ולזה כשכולל יעקב ובניו הנה הם שבעים, וכשמפרט בניו מבלעדי יעקב אינם אלא ס''ט. גם בזה ידוייקו הכתובים במה שהערנו בהם, כי בתחלה הראנו באצבע כי מכנים יעקב במנין הראשון של בני לאה, והוא אומרו יעקב ובניו, פירוש כי מכניסו בכלל מנין זה ולזה אמר לבסוף כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש פירוש כל נפש האמורים בפרשה זו בצירוף בניו ובנותיו והוא עמהם בצירוף החשבון, ולא הוצרך להזכירו וסמך על מה שרשם בתחילת הענין יעקב ובניו.

ואולי כי לזה אמר תיבת כל לכלול האב עם הבנים במספר זה. ותמצא שבצירוף בני זלפה שאמר בסמוך אמר (י''ח) ותלד וגו' שש עשרה נפש ולא אמר כל, והגם שבמספר בני רחל (כ''ב) אמר כל להיות שרצה לכלול בני יוסף שבהם עולה החשבון לסכום הרשום, ומה שאמר (כ''ה) כל בבני בלהה נתכוין לומר שאין בכולן אלא שבע חשבון קטן.

עוד תמצא שבכל שלשת האמהות אמר זכרון הלידה, בזלפה אמר ותלד את אלה וגו', ברחל אמר אשר יולד ליעקב, בבלהה אמר ותלד את אלה וגו', מה שלא אמר כן בבני לאה, ולדרכינו נתכוון הכתוב להעיר כי לא כל הל''ג הם נולדים, ולזה אם היה אומר ותלד אלה ליעקב שלשים ושלש היה הנשמע כי שלשים ושלש ילדה, ולא כן הוא, שלא ילדה אלא ל''ב, ובצירוף אביהם עם בניו ובנותיו ל''ג, ואשר על כן כשצירף באחרונה העירך כי חשבון הבנים ובנות בפני עצמן לבד מיעקב אינו כן, והוא אומרו בצירוף פרטי החשבון.

כל הנפש הבאה ליעקב, הרי הוציאו מכלל החשבון, ודקדק לומר יוצאי ירך יעקב ששים ושש, ולא תקשה קושייתנו שששים ושבע, כי שם כלל יעקב וכאן לא כללו, ובצירוף מספר הכל לבסוף אמר כל הנפש לבית יעקב, פירוש הוא ובניו שבאו מצרימה שבעים.

גם שנתחכם הכתוב להעירך למה שפירשנו במה שדקדק לשנות דבריו בב' כתובים הבאים כאחד, בב' הצירופים:

באחד דקדק לומר כל הנפש הבאה ליעקב הקדים הביאה להזכרת יעקב,

ובפסוק ב' אמר כל הנפש לבית יעקב הבאה הקדים הזכרת יעקב להזכרת הביאה,

נתכוון בזה לומר כי בצירוף חשבון ראשון אין יעקב בכלל, ולזה אמר הבאה ליעקב פירוש הבאה לו הא למדת כי הוא אינו בכלל, ובצירוף חשבון ב' אמר כל הנפש שיש לבית יעקב שבאו מצרימה וגו', הא למדת כי יעקב לא יצא מהכלל.

וכדי שלא לסתור ח''ו דברי רז''ל שאמרו יוכבד נולדה בין החומות, אולי שרמזה הכתוב באומרו כל נפש וגו' ובנותיו, ולא מצינו לו אלא בת אחת אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות, אבל לא כללה בחשבון כי יעקב הוא המשלים כמו שכתבתי.

ויש עוד טעם בדבר שלא תכלל בחשבון, כי אם נולדה בין החומות וצריכה ל' יום, כדי שתצא מכלל נפל, ולא היתה ראויה להימנות בכניסתם. ולא יקשה בעיניך שיהיה פירושינו הפך דברי חז''ל, כי כבר הודעתיך כי בפשטי התורה שאין הלכה יוצאה מהם רשות נתונה לתלמיד ותיק לחדש, ועליהם נאמר (שה''ש ה') חכו ממתקים וכולו מחמדים.

ויש ליישב מה שהקשינו לדבריהם ז''ל והוא דחוק, והפשט כראי מוצק, (איוב ל''ז) והדרשה תדרש.

{יב} ובני יהודה ער ואונן וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הזכיר אותם שכבר מתו. גם אין חידוש בהודעת מיתתם. גם צריך לדקדק אומרו ויהיו בני פרץ וגו' שהיה לו לומר ובני פרץ וגו' כאומרו אחר זה ובני בריעה מה היא כוונתו באומרו ויהיו וגו'?

ואפשר כי לפי מה שקדם אצלנו במצות יבום, כי יביא נפש המת, ובמציאות שלפנינו לצד שמתו ער ואונן בלא בנים, ויוצרך המיבם להביאם. והנה נעשה יהודה מיבם בעד שלה, והביא ב' הנפשות עצמן, והודיע הכתוב כי ער ואונן במקומן עומדים שנכנסו במקומן חצרון וחמול, וזה הוא שיעור הכתוב ובני יהודה ה' בנים ער ואונן וגו' וימת וגו' ולצד זה היו ער ואונן חזרו להיות בני פרץ חצרון וחמול כי חזרו לעולם מעוברים בסוד נפש מת והיו חצרון וחמול.

ובדרך פשט יכוין הכתוב בהזכרת ער ואונן ללמד עליהם זכות, כי טעם מיתת ער ואונן היה לצד שהיו בארץ כנען על דרך אומרו (אחרי י''ח) כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וגו' ואמרו ז''ל (ויק''ר פ' כ''ג) השוה הכתוב מעשה מצרים וכו', ולצד שהיו שם ער ואונן למדו ממעשיהם וזולת זה בניו של אותו צדיק אין שורשם רע ומר ח''ו, ותמצא שיצו האל ישראל לבל ילמדו מהם, דכתיב: כמעשה וגו'.

וטעם אומרו ויהיו, רמז כי לאלה יקרא הויה ואין כמותם, לצד כי מהם יצא חוטר לישי משיחנו מלכנו אשר יהיה לנס עמים, אליו גוים ידרושו.

{ל} ויאמר וגו' אמותה הפעם וגו'. טעם אומרו הפעם פירוש להיות שאמר (וישב ל''ז) כי ארד אל בני אבל שאולה עתה אמר לא אראה השחת.

עוד נראה לומד בדקדוק אומרו כי עודך חי, ולא הספיק לומר אחרי ראותי פניך והדבר מובן כי חי הוא. גם צריך לדעת למה לא אמר יעקב כן כשבשרוהו האחים כי יוסף חי, ומצינו שהאמין כשראה העגלות (מ''ה) ותחי רוח וגו' ומה דבר חדש ראה.

אכן כוונת דברי יעקב הם, כי הגם שנתבשר כי עודנו חי, זה הועיל לדעת שישנו במציאות, אבל עדיין לבו דוי עליו לצד היותו בין האומות, שפל עבד מושלים, אם עודנו בצדקותו ולא כהתה עינו ולא נס ליחו, או לצד היותו מובדל ממנו ונתון תוך הקליפות, ובפרט טומאת מצרים, ומה גם לצד מה שעברו מרוח הקודש שאמר (ל''ז) טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו, (ב''ר פ' פ''ד) ודבר ידוע הוא כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש, ומה גם יעקב הצדיק, אשר על כן לא היתה שמחתו שלימה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו כי הכרת הפנים תענה באיש, וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם.

ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר, לזה כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם, פירוש הפעם הזאת בראייתך, ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי, פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים (ברכות יח.) ונכון.