{א} זה ספר וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו זה ספר מה הסיפור הלז. עוד אומרו ביום ברא וגו' בדמות, שנראה כי ביום ברא היה בדמות ולא אחדי כן.
עוד, אחר שכבר הודיע דבר זה ביום הבריאה, למה חזר פעם ב' על הדבר?
עוד, למה הוצרך לומר פעם ב' עוד זכר ונקבה וגו'?
ועוד, למה חזר לומר פעם ב' ביום הבראם?

אכן כוונת הכתובים לשמור דרך ה', כי כל אורחותיו חיים עד העולם, והנה בבוא אלהים לסדר שני עולם אשר נסדרו בדורות לכמה סיבות נגלות ונסתרות, והוצרך להזכיר מיתת אדם ויוצאי חלציו, הקדים להסיר טענת טוען כנגדו יתברך, איך ימאס יגיע כפיו כביכול.
יש יוצר אשר ישבר כליו.
יש בונה סותר בנייניו,
יש טורח ומפסיד טרחתו.
ויותר תגדל התמיהא בהגדיל ערך ההווה ונפסד ולמה יעשה ככה הוא היוצר הוא הבורא הוא הבונה עולמו לצורך האדם וישברנו בפתע, ונמצא חמדת הכל מופסדת ואין הפסד נוגע אלא לבעליה?!
אשר על כן קודם שיאמר הכתוב מיתת אדם, קדם ואמר כי לא מה' היה הדבר להמית דור חמדת הבריאה, אלא הוא הסובב לעצמו למות, והוא אומרו זה ספר תולדות, פירוש אשר הוליד אדם באמצעות מעשיו, כי תולדות יאמר על הבנים ועל המעשים כדרך אומרם ז''ל (תנחומא נח) בפרשת אלה תולדות נח ודרשו ז''ל:

עיקר תולדות של צדיקים מצות ומעשים טובים.

הנה שיאמר על אשר יעשה האדם בהנהגותיו לשון תולדות, גם כאן יגיד תולדותיו של אדם, כי ממנו יצאו הדברים הפך חפץ ה', כי ה' חפץ ביום שבראם להיות בדמות אלהים, והוא אומרו ביום ברוא אדם בדמות אלהים עשה אותו, פירוש תקנו לחיות תמיד. על דרך אומרו (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון, הרי זה מגיד כי באומרו אלהים חיים עד העולם.
ואומרו זכר ונקבה בראם יגיד כי מה שאמר בדמות אלהים וגו' היתה גם הנקבה בגדר זה.
גם נתכוון לומר שהגם שבראם בדמות אלהים לחיות לעולם אף על פי כן בראם זכר ונקבה לפרות ולרבות.
ואמר עוד ויברך וגו' ויקרא שמם אדם שהוא שם המעולה כי הגדיל ה' חסדו עמהם ככל בחינת המעלות. וגמר אומר ביום הבראם שכל המעלות היו ביום הבריאה אבל לא עמד הדבר כן בין בבחינת האדם בין בבחינת האשה כמובן מהמאורע. ואחר שהודיע מה שממנו יתברך כתב: ויחי אדם וגו' וימת והדבר מובן כי לא מאת ה' היתה זאת ולא חבל מעשה ידיו אלא הוא הסובב.

{ג} ויולד בדמותו כצלמו. פירוש להיות שקין והבל נולדו בתגבורת בחינת הרע קרוב למעשה הרע, ובן זה היה מרוחק מבחינת הרע, כי כבר נתרוקן הזיהום לזה אמר בדמותו וגו'.
עוד להיות כי ב' הראשונים מתו גם שניהם, הבל תכף ומיד, קין באבוד דור המבול, ומשת הושתת העולם לזה אמר בדמותו כצלמו, אדם שממנו בנין העולם, גם הוא ג' לבטן הוא הקדוש וצא ולמד מלוי (תנחומא יתרו).

{ה} ויהיו כל ימי אדם וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להודיע פרט וכלל של השנים ללא צורך ולא הספיק בפרט לבד כסדר שלקח הכתוב בפרשת נח, הוא להיות שחיי כל הנבראים הם קצובים וחרוצים מיום הלידה, דכתיב: (איוב יד) אם חרוצים ימיו, ואדם הראשון להיות שנוצר לחיות תמיד אם לא היה חוטא, וכמו שכתבנו למעלה, לא היתה לו קצבה, והוא שאמר: ויהיו כל ימי אדם אשר חי, הכוונה לא הקצובים לו מיום היותו כי לא היתה לו קצבה, וקצבתו היתה בעולם הזה נעשה לו הקצבה אשר חי ולא אשר נקצבו לו.
ומה שכתב פרט וכלל מאדם ועד נח להודיע כי כלם שלמו ימיהם אשר קצבו להם ואין כוונת הכתוב באומרו ויהיו כל ימי וגו' לצרף הסך אלא לומר ויהיו כל ימי וגו' הם ימים הקצובים לו מיום היותו שלא קצבו לו יותר מעולם העליון, ולא אמר אשר חי, שתבין שחשבון מה שחי הוא מונה כדרך שכתב באדם כמו שפירשתי והבן.