{ג} כל רמש אשר הוא חי וגו'. יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח?
ונראה כי נח משלו נתנו לו לג' סיבות:
הא' שבאמצעותו מצא ה' לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם.
ב' שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם ועליו נאמר (תהלים קכ''ח) יגיע כפיך וגו'.
ג' שגרם באמצעות קרבנו שנתרצה ה' ונשבע שלא יכרת כל בשר וגו' לזה התיר לו ה' לאכול מפרי דרכו.

{ז} פרו ורבו. הוצרך לומר להם כן, הגם שאמר להם ביציאתם צא וגו' אתה ואשתך וגו' אין זה אלא רשות ולא מצוה ובאה המצוה כאן מאת הבורא לפרות ולרבות. וצריך לתת לב למה חזר פעם ב' לצוות ולומר בסמוך ואתם פרו ורבו ולא הספיק בפעם אחת?
ונראה כי פסוק אחד בא למצוה ופסוק ב' בא לחובה. ודקדק לומר ואתם בתוספת וא''ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות. ומעתה תנאי הוא הדבר.
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז''ל (נדה יג.) שאמרו:

כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם ע''כ.

פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וגו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו' כפי זה המשחית זרעו בטל התנאי וכאלו מביא מבול וכו' והבן.

{יא} והקימותי וגו' ולא יכרת כל בשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לכפול לומר לא יכרת וגו' ולא יהיה וגו'?
ואם לקיים הדבר בשבועה, הלא מצינו כי רבותינו ז''ל לא הוציאו הדבר אלא מפסוק זה ופסוק שלאחריו (טו) שאמר ולא יהיה [עוד] המים וגו' וכמו שהבאתי דבריהם בפסוק (ח' כ''א) לא אוסיף, הראת לדעת כי כפל ולא יכרת ולא יהיה האמור בפסוק זה הוצרך לגופו.

ונראה לומר ע''פ דבריהם בסוטה דף י''א וזה לשונם:

הבה נתחכמה וגו' אמר ר' חמא בר חנינא: בואו ונתחכמה למושיען וכו' בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב''ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעי' נד) כי מי נח זאת לי וגו' והן אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת מביא. אי נמי הוא אינו מביא אבל הן באין ונופלין בתוכן וכן הוא אומר ומצרים נסים וגו' עד כאן לשונו.

הנה לפי חילוק ראשון שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול פירוש לא יביא ה' מבול להכרית הכל, אבל מקצת אם יתחייב יביא ה' עליו רעת מבול. וחזר לומר ולא יהיה פירוש ואם יהיה מבול על המקצת, אמר ה' שלא יהיה לשחת הארץ כדרך שעשה במבול שהשחית גוף הארץ. ולא היה מספיק לומר ולא יהיה וגו' כי אין זה אלא הבטחה לארץ, לא לאדם. לזה אמר ולא יכרת.
וכפי זה ב' לאוין שאנו לומדים מהם השבועה:
א' היא לא יכרת
והב' לא יהיה שבפסוק שאחר זה ואין קפידא בשינוי הלשון אם המכוון אחד ואמר עליו בפסוק לא יהיה הדבר.
ולדרך אי נמי שחלק בין אם יביא המבול או יביאם לתוך המים כאשר עשה למצרים.
הנה יש להסתפק בדעת התלמוד אם לא חזר בו מחילוק שחלק בין כל למקצת. וכפי זה גם לסברת אי נמי יהיה ישוב הכתוב שישבנו יתד בל ימוט. או אפשר שהש''ס חזר בו מחילוק ראשון ומחלק בחילוק אחר, ואין הפרש בין כל בשר למקצתו. ולפי דרך זה יתבאר הכתוב על דרך אומרם בסנהדרין (פא.) וזה לשונם:

אמר רבי עקיבא: אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה, הכי נמי בכולהו לא בחדא אין אלא באחת מכל אלה וכו' ע''כ.

כפי זה יתבאר אומרו: ולא יכרת כל בשר פירוש אחד מכל בשר ממי המבול.
ואומרו ולא יהיה וגו' לומר אפילו בלא השחתת בעלי חיים אמר ה' שלא ישחית הארץ אפילו חלק ממנה ממי המבול.

והנה בין לדרך ראשון בין לדרך שני ב' לאוין אלו צריכין לעצמן, ואין כאן יתור לאו ב' פעמים ולזה הוצרך רבא להמציא ב' לאוין משני פסוקים.
וראיתי להרי''ף ז''ל שכתב בהלכותיו וזה לשונו:

והוא דאמר לאו לאו תרי זמני, דכתיב: ולא יהיה עוד מבול וגו' ולא יהיה עוד המים למבול ע''כ.

משמע דסובר הרי''ף כי מאמר ה' ולא יהיה מבול לשחת הארץ כלל הארץ ויושביה ובזה מנה ב' לאוין שהם לא יהיה וגו' לשחת הארץ ולא יהיה [עוד] המים וגו' לשחת כל בשר שהם ענין אחד.
ולדבריו ז''ל נחזור להשכיל למה כפל לומר ולא יכרת ולא יהיה בפסוק אחד?
גם למה לא נאמר כי ב' הלאוין הם לא יכרת ולא יהיה שבפסוק א'?

ונראה לומר שסובר פירוש הכתוב על זה הדרך שנשבע ה', שלא יכרת כל בשר בשום מין רעה בעולם, לא באש ולא במים ולא כיוצא בזה, ואומרו ממי המבול פירוש מזמן מי המבול. וחזר לומר ולא יהיה עוד מבול אפילו פרט אחד והלך לדרך ב' שאמר התלמוד אי נמי שלא נשבע אלא שלא להביאו ולא להביאם אליו, ולעולם ברית המבול הוא אפילו לפרט אחד.

וקשה על זה אם כן מנין מוכיח שהיו בפרט זה ב' פעמים לאו, ולא כן הוא, כי לאו לא יהיה [עוד] המים למבול אמר בפירוש לשחת כל בשר. ואולי נוכל לומר שאחר שגילה ה' דעתו שלא יביא מבול אפילו לחלק מהעולם, כמו שמובן מפסוק ולא יכרת וגו' ולא יהיה, נחזור לפרש אומרו ולא יהיה מבול לשחת כל בשר על דרך אומרו: אל תטמאו בכל אלה, שהכוונה היא באחת מאלה. אלא שדרך זה דוחק, יתור אמרו ממי המבול ללא צורך, כי הדבר מובן שממי המבול הוא אומר.

וראיתי להרא''ש שכתב שם וזה לשונו:

ואין נראה לי לא כגירסת הרי''ף וכו' אלא הני תרי קראי שאמר ה' לנח וגו' ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו' ולא אוסיף וגו' תדע דתלתא לאוי כתיבי: לא יכרת ולא יהיה ולא יהיה ואם כן ליבעי ג' ואי מצרפת להו ליבעי ה' אלא ודאי דלא חשיב אלא ויאמר ה' אל לבו וגו' ודומיא דהני דאמר זה אחר זה וכו' ע''כ.

ודבריו ז''ל רחוקים אצלי משמוע כי ה' דבר אל לבו כביכול אז בהריחו ריח הניחוח, ואחר כך דבר ה' את אשר חשב לטובה והודיע לנח מחשבתו ומה מוכיח מפסוק לא אוסיף.
ועוד לא נאמרו ב' הלאוין בפרט אחד וכמו שכתבתי במקומו. ומה שתמה שהם ג' ובצירוף יהיו ה', מחילה מכבודו. כי ב' ראשונים כבר פירש משמעותם במקומו טעם שכפל השם הדברים ואותם לא למדין מהם אפילו לאו אחד מפני שהם דברים שאמר בדעתו אל לבו כביכול. ואם נשגיח ביסודי הדין הגם שהיו ב' לאוין בפרט אחד, אין למדין מהם, כי אמירה בלב אינה אמירה, כי אין נדר ושבועה אלא בביטוי שפתים, ואין להוכיח אלא ממאמר ה' אשר אמר לנח שהוא פסוק ולא יכרת וגו' ולזה לא הוכיח הש''ס אלא מפסוק שאמר ה'. וכי מצרפינן את הלאוין הנאמרים אינם אלא ב', כמו שישבנו למעלה. כי מפסוק לא יכרת אין הוכחת ב' פעמים לאו. על כרחך דברי הרי''ף עיקר, או כגירסתינו, וכמו שפירשנוה למעלה.

והנה מסוגיית סוטה גילה התלמוד דעתו כי מסופק במי מבול אם כרת ה' עליהם ברית לבל יבא על חלק מהנבראים, והחליט התלמוד שהמבול לא נחלט אלא מהבאתו על הנבראים, אבל לא הבאת בעלי חיים אלא כי בא סוס וגו' בים.
ונשאר לעמוד על הוכחת בירור הדבר, אם הברית הוא גם על שאר פורעניות שלא יבואו להכרית כל בשר, או דוקא במי המבול הוא שנשבע.

ובמדרש רבות (פמ''ט) אמרו וזה לשונם:

חלילה לך וגומר נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה אתה מערים על השבועה, מבול [של מים] אין אתה מביא ושל אש אתה מביא, א''כ לא יצאת ידי השבועה השופט וגו' לא יעשה וגו' אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין כו' אין עולם, ואמר לו הקב''ה אהבת צדק וגומר ע''כ.

ממאמר זה מוכח שעל כל פורעניות נשבע, בין על של מים בין על של אש. וכן מוכח מזבחים (קטז.) שאמר להם בלעם שלא יביא ה' לא של מים ולא של אש. וצריך לדעת מה כחו של אברהם בטענה, אם כן לא יצאת ידי חובת השבועה אם ה' לא נשבע אלא על המים ולא על האש, כשיביא של אש שבועתו קיימת.

אכן הכוונה היא, כלום שבועה שעשה למה, כדי שיהיה העולם בטוח, גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה.
ועוד, מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר, ואם כן חובת השבועה, פירוש דבר שהצריכו לישבע בשבילו לא קיימו ה'.
והוכיח אברהם את אבימלך על אודות הברית שישנה בין למבול בין וכו' הגם שלא הזכיר אלא מי המבול. וטעם שלא הוכיח אברהם מפסוק לא אוסיף וגו' כי שם לא נאמרה שבועה וכמו שהוכחנו בפירושינו הפך דברי הרא''ש. וגם לדברי הרא''ש יש לתת טעם כי גם שם נאמר כאשר עשיתי ונכנס בכ''ף הדימוי עם המים.

אלא קשה בדברי אברהם, הלא השבועה היתה על הכל, ולא על חלק מהעולם. ואפילו למה שפירשנו שגם על חלק היתה השבועה, זה דוקא במי המבול, אבל בשאר פורעניות לא מצינו רמז לה. ולפי מה שפירשנו טעם אברהם שאינו מחלק בין מים לאש, אינו צודק אלא בכליון הכל, אבל בפרט אחד יש אלהים שופטים בארץ.

עוד רואני כי הודה הקדוש ברוך הוא לטענת אברהם ולא עמד בה שהרי המטיר אש וגו' ויהפוך ה' וגו' ואם השבועה נתקיימה גם על המקצת, ואפילו באש, למה עשה ה' בסדום מה שעשה?!
אכן אמיתות דברי רבותינו ז''ל הוא על זה הדרך, כי אברהם טען טענת חכמה, והיא כי מה טעם נשבע ה' מהביא מבול לעולם. ממה נפשך, אם הנבראים אינם חייבים, פשיטא שלא יעוות האל משפט, אלא שהגם שיתחייבו לכלותם כמו שנתחייבו דור המבול, אף על פי כן יכבוש ה' את הדין ולא יעשה משפט מות, זו היא כוונת השבועה.

הא למדת שכוונתך שלא תעמיד המשפט על תלו, ואם כן גם במה שלפנינו לא יעמיד ה' המשפט כפי המחייב, ואבקש רחמים, כמו שבקש. ואם כונתך בשבועת המבול דוקא בפרט זה של מים, אבל של אש וכו', והעמדת קו הדין ישנה בלא מגרעת, ואם כן כאן גם כן תעמיד המשפט, ואין מקום לתפילתי, חלילה לך וגו' להערים וכו', כמו שפירשנו למעלה, כי הנבראים ששמעו השבועה סברתם היא שלא תעמיד משפטי הדין עד סוף, וזה ערמה ח''ו, וחולין הוא לו להערים על בריותיו, שהם יבינו דבר והוא יכוין באופן אחר.

ותמצא שסיים המאמר בדברי אברהם וזה לשונו:

אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין וכו' אין עולם וכו' אי את לא תוותר צבחר לית עלמא יכיל קיים ע''כ

הרי שכוונת אברהם היא להוכיח כי אין הכרח שיעשה המשפט בשלימות. והודה לו הקב''ה על הדבר ונכנס אברהם ובקש שיעשה למען הצדיקים ולא יאבד הרשעים שעמהם, וזה הוא צבחר מהדין, ונתרצה ה' על הדבר וכשלא מצא צד להטות משפט נחתם עליהם לאבדם. ואין פרט זה נכלל בשבועת ה' והמטיר על רשעים אש וגפרית. ואת זה ראו המצרים וחשבו כי באש ה' וגו' (ישעי' סו) להתחכם שלא יבואו במשפט האש להיותם פרט בעולם.