(א): ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו -

לא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם, לשון רש"י.

ורבי אברהם אמר:

להתאפק - לסבול. לכל הנצבים עליו - טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם.

אבל אונקלוס תרגם:

לאתחסנא, להתחזק.

וכן ואתאפק ואעלה העולה (ש"א יג יב), וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק:

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכלם. ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם, ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה.

ויתכן כי פירוש "הנצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו), שרי הנצבים (מ"א ה ל), להתיצב על ה' (איוב א ו). וטעם "ויקרא", שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי, בלתי האנשים האלה:

וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם (לחרפה): וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם, אלו אנשי בוגדות, לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד:

(ו): כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ -
הזכיר להם מה שעבר וידעו גם הם, לומר כי הארץ אשר עברו עליה שתי שנים ברעב ואכלו כל מה שהיה בידם ונתיקר השער מאד, ועוד יעברו עליהם חמש שנים, לא תהיה לכם בה מחיה כלל אם לא שלחני השם לפניכם:

(י): וישבת בארץ גשן -
היה יוסף יודע באביו שלא ירצה לעמוד בארץ מצרים אשר שם הבירה למלכות, על כן שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו. וטעם אתה ובניך, מחובר בפסוק העליון, רדה אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך:

(יא): ואמר פן תורש אתה וביתך -
דרך כבוד, כי לאחיו אמר כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם, ולשום לכם שארית, שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן. ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תורש, כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות:

(יב): כי פי המדבר אליכם -

בלשון הקדש (בלי מליץ זה),

דעת המפרשים (רש"י, הראב"ע, והרד"ק), והוא תרגום אונקלוס.

ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס, כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען, כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא, והגל הזה עד, ואיננו לשון לאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען:
ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות, וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש (דניאל ב ג): חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום, בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל, וכולם יבינו אותו. והם ענו לו בארמית, וידברו הכשדים למלך ארמית, כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות, ולהם היה הרשות לדבר אל המלך.

ועוד, כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים. ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה:

והנכון בעיני כי יאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצווה להוריד אבי אלי לכלכלו, אם כן תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם ותמהרו להורידו אלי, כי הדברים אמת, ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב. והוא כמו כי פי אני דברתי. ובגמרא במסכת מגילה (טז ב): אמרו, כפי כן לבי:

(טז): וטעם באו אחי יוסף -
כי היה יוסף מגיד לבית פרעה כי יש לו אחים נכבדים בארץ העברים כי גנב גונב משם, ועתה שמעו כי באו אחי יוסף כאשר אמר:

וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו -
כי היה הדבר להם לחרפה שימשול בהם איש נכרי עבד מבית האסורים יצא למלוך. ועתה בבוא אליו אחים נכבדים, ונודע כי הוא הגון להתיצב לפני מלכים, שמחו כולם בדבר:

(יט): ואתה צויתה זאת עשו -
אמר הדבר בצואה לו, מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך, ולא ידע אתו מאומה, על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר, על כן אמר לו אני מצווה אותך שתעשה זאת על כל פנים:

(כג): ולאביו שלח כזאת -

כחשבון הזה, ומהו החשבון עשרה חמורים וגו', לשון רש"י.

ואיננו נכון שירמוז על החשבון.

אבל יתכן שיאמר כזאת המנחה, ויהי שעורו ולאביו שלח זאת המנחה עשרה חמורים וגו', והכ"ף כאילו יתירה רק דרך הלשון לדבר כן, כמו ותדבר אליו כדברים האלה עשה לי עבדך (לעיל לט יט):
או יאמר ולאביו שלח צידה כצידה הזאת אשר נתן לאחיו, ולא להשוותן, רק כאשר נתן להם צידה לדרך בלכתם, כן שלח לאביו בר ולחם ומזון לדרך בבואו. והוא הנכון.
והזכיר חמורים ואתונות, כי המשא ונושא המשא, הכל שלח לו. והמנהג לשלוח זכרים ונקבות כאשר עשה אביו (לעיל לב טז):

(כד): אל תרגזו בדרך -
רגז לשון רתת ותנועה, ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב, לב רגז (דברים כח סה), ורגזו וחלו (שם ב כה), ותחתי ארגז (חבקוק ג טז), ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח):

ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך.
והענין, כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים, וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שנאמר (בפסוק ט): מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם, שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום:

(כו): ויפג לבו -

נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן, לשון משנה (גמ' ביצה יד א), וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט), וריחו לא נמר (ירמיה מח יא): מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י.

ואיננו נכון, כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל. וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד), תבטל ותפסק:

וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:
והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם:

ואונקלוס תרגם:
ושרת רוח נבואה, בעבור שהדבר אמת הוסיף זה, ודרש כן במלת רוח. שלא אמר "ויחי יעקב אביהם". ועשאו מענין רוח ה' אלוהים עלי (ישעיה סא א), ועתה ה' אלוהים שלחני ורוחו (שם מח טז), איש אשר רוח בו (במדבר כז יח):

(כז): וידברו אליו את כל דברי יוסף -
יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג - ז). ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציווה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים.