אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהילים קיא ו) כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

בראשית ברא -
אין המקרא הזה אומר אלא דרשני,

כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ הייתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלוהים יהי אור.

ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו.
(דברים יח ד) ראשית דגנך.
אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלוהים וגו', כמו בראשית ברוא.
ודומה לו (הושע א ב) תחילת דבר ה' בהושע, כלומר תחילת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.

ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו:
(איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר.
וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו.
וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים.
וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר.


אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלוהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי הייתה, הא למדת שקדמו המים לארץ.

ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כורחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:

ברא אלוהים -
ולא אמר ברא ה'?
שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים:

(ב) תהו ובהו -
תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה:
תהו - אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]:
בהו - לשון רקות וצדו:

על פני תהום -
על פני המים שעל הארץ:

ורוח אלוהים מרחפת -
כסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי"ר בלע"ז [לכסות]:

(ד) וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל -

אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא.

ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

(ה) יום אחד - לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד?

לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח):

(ו) יהי רקיע -
יחזק הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון. ובשני יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:

בתוך המים -
באמצע המים, שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ.
הא למדת שהם תלויים במאמרו של מלך:

(ז) ויעש אלוהים את הרקיע -
תקנו על עמדו והיא עשייתו, כמו (דברים כא יב) ועשתה את ציפורניה:

מעל לרקיע -
על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויים באוויר.
ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני?
לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום:

(ח) ויקרא אלוהים לרקיע שמים -
שא מים,
שם מים,
אש ומים,
שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:

(ט) יקוו המים -
[שהיו] שטוחין על פני כל הארץ והקוום באוקיינוס, הוא הים הגדול שבכל הימים:

(י) קרא ימים -
והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:

(יא) תדשא הארץ דשא עשב -
לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:

תדשא הארץ -
תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:

מזריע זרע -
שיגדל בו זרעו לזרוע ממנו במקום אחר:

עץ פרי -
שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:

אשר זרעו בו -
הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן:

(יב) ותוצא הארץ וגו' -

אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציוייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס א):

(יד) יהי מארת וגו' -
מיום ראשון נבראו, וברביעי ציוה עליהם להיתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:

יהי מארת -
חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תיפול בתינוקות:

להבדיל בין היום ובין הלילה -
משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה:

והיו לאותות -
כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:

ולמועדים -
על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים למולד הלבנה:

ולימים -
שימוש החמה חצי יום ושימוש הלבנה חציו, הרי יום שלם:

ושנים -
לסוף שלוש מאות שישים וחמשה ימים יגמרו מהלכת בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון):

(טו) והיו למאורות -
עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם:

(טז) המאורות הגדולים וגו' -
שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:

ואת הכוכבים -
על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה להפיס דעתה:

(כ) נפש חיה -
שיש בה חיות:

שרץ -
כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:

(כא) התנינים -
דגים גדולים שבים.

ובדברי אגדה הוא:

לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם:

נפש החיה -
שיש בה חיות:

(כב) ויברך אותם -
לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, שלא יהא הוא בכלל:

פרו -
לשון פרי, כלומר עשו פירות:

ורבו -
אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה:

(כד) תוצא הארץ -
הוא שפירשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם:

נפש חיה -
שיש בה חיות:

ורמש -
הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:

(כה) ויעש -
תקנם בצביונם ובקומתן:

(כו) נעשה אדם -
ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן , לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו.

שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט): ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו?!
אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה.

וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם: יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:

נעשה אדם -
אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלוהים את האדם, ולא כתב ויבראו:

בצלמנו -
בדפוס שלנו:

כדמותנו -
להבין ולהשכיל:

וירדו בדגת הים -
יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:

(כז) ויברא אלוהים את האדם בצלמו -
בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהילים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחומר חותם:

בצלם אלוהים ברא אותו -
פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא:

זכר ונקבה ברא אותם -
ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעותיו וגו',

מדרש אגדה:

שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו.

ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בשישי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר:

(כח) וכבשה -
חסר וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורבייה ולא האשה:

(כט) לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ -
השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:

(לא) יום השישי -
הוסיף ה' בשישי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עימהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה.

דבר אחר:
יום השישי כולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא שישי בסיון המוכן למתן תורה.