(א) שפה אחת -
לשון הקודש:
ודברים אחדים -
באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה.

דבר אחר:
על יחידו של עולם.

דבר אחר:
ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:

(ב) ויהי בנסעם מקדם -
שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה (י ל) ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם, ולא מצאו אלא שנער:

(ג) איש אל רעהו -
אומה לאומה, מצרים לכוש [וכוש לפוט] ופוט לכנען:
הבה -
הזמינו עצמכם.
כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא.
הבה, הזמינו אפרייליי"ר בלע"ז [להיכון]:
לבנים -
שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה:
ונשרפה לשרפה -
כך עושין הלבנים שקורין טיולי"ש בלע"ז [רעפים], שורפים אותן בכבשן:
לחמר -
לטוח הקיר:

(ד) פן נפוץ -
שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן :

(ה) וירד ה' לראות -

לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא (אות יח):

בני האדם -
אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה ואמר (ג יב) האשה אשר נתתה עמדי, אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול:

(ו) הן עם אחד ושפה אחת -
כל טובה זו יש עימהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות:
החלם -
כמו אמרם, עשותם, התחילו הם לעשות:
לא יבצר מהם וגו' לעשות -
בתמיה.
יבצר לשון מניעה, כתרגומו, ודומה לו (תהילים עו יג) יבצור רוח נגידים:

(ז) הבה נרדה -
בבית דינו נמלך, מענוותנותו היתירה:
הבה -
מידה כנגד מידה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה:
ונבלה -
ונבלבל.
נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתירה כה"א של נרדה:

לא ישמעו -
זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו:

(ח) ויפץ ה' אותם משם -
בעולם הזה.
מה שאמרו פן נפוץ, נתקיים עליהם, הוא שאמר שלמה (משלי י כד) מגורת רשע היא תבואנו:

(ט) ומשם הפיצם -
למד שאין להם חלק לעולם הבא.
וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה?
אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם?!
אלא שדור המבול היו גזלנים והייתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום:

(י) שם בן מאת שנה -
כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול:

(כח) על פני תרח אביו -
בחיי אביו.

ומדרש אגדה:

יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה?
אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים.

ומנחם בן סרוק פירש:

אור בקעה, וכן (ישעיה כד טו) באורים כבדו ה', וכן (שם יא ח) מאורת צפעוני. כל חור ובקע עמוק קרוי אור:

(כט) יסכה -
זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביופייה.
ועוד יסכה לשון נסיכות,
כמו שרה לשון שררה:

(לא) ויצאו אתם -
ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי:

(לב) וימת תרח בחרן -
לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתוב (יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, (פסוק כו) ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה.

ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם?
שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כג כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי:
בחרן -
הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם.