(ב) ויפגעו בו מלאכי אלוהים -
מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ:

(ג) מחנים -
שתי מחנות, של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו:

(ד) וישלח יעקב מלאכים -
מלאכים ממש:
ארצה שעיר -
לארץ שעיר.
כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה:

(ה) גרתי -
לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני (לעיל כז כט) הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי.

דבר אחר:
גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים:

(ו) ויהי לי שור וחמור -
אבא אמר לי (כז כח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ:
שור וחמור -
דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים:
ואשלחה להגיד לאדוני -
להודיע שאני בא אליך:
למצא חן בעיניך -
שאני שלם עמך ומבקש אהבתך:

(ז) באנו אל אחיך אל עשו -
שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו:

(ח) ויירא ויצר -
ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

(ט) המחנה האחת והכהו -
מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה.
(תהילים כז ג) אם תחנה עלי מחנה, הרי לשון נקבה.
(לג ח) המחנה הזה, לשון זכר.

וכן יש שאר דברים משמשים לשון זכר ולשון נקבה:
(לעיל יט כג) השמש יצא על הארץ.
(תהילים יט ז) מקצה השמים מוצאו, הרי לשון זכר.
(מ"ב ג כב) השמש זרחה על המים, הרי לשון נקבה.

וכן רוח
(איוב א יט) והנה רוח גדולה באה, הרי לשון נקבה,
(שם) ויגע בארבע פנות הבית, הרי לשון זכר,
(מ"א יט יא) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים, הרי לשון זכר ולשון נקבה.

וכן אש
(במדבר טז לה) ואש יצאה מאת ה', לשון נקבה.
(תהילים קד ד) אש לוהט, לשון זכר:

והיה המחנה הנשאר לפליטה -
על כורחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים:
לדורון,
לתפילה,
ולמלחמה.
לדורון להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו.
לתפילה (פסוק ט) אלוהי אבי אברהם.
למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה:

(י) ואלוהי אבי יצחק -
ולהלן הוא אומר (לא מב) ופחד יצחק.
ועוד מהו שחזר והזכיר שם המיוחד, היה לו לכתוב האומר אלי שוב לארצך וגו'?
אלא כך אמר יעקב לפני הקב"ה:
שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי מבאר שבע, שאמרת לי:
(כח יג) אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק.
ושם אמרת לי (שם טו) ושמרתיך בכל אשר תלך.

ובבית לבן אמרת לי:
(לא ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך.
ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו, שנאמר (לא ג): ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו'.
בשתי הבטחות האלו אני בא לפניך:

(יא) קטנתי מכל החסדים -
נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו:
ומכל האמת -
אמיתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני:
כי במקלי -
לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו.

ומדרש אגדה:

נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן:

(יב) מיד אחי מיד עשו -
מיד אחי שאין נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע:

(יג) היטב איטיב -
היטב בזכותך, איטיב בזכות אבותיך:
ושמתי את זרעך כחול הים -
והיכן אמר לו כן, והלא לא אמר לו אלא (שם כח יד) והיה זרעך כעפר הארץ?
אלא שאמר לו (כח טו): כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך.
ולאברהם אמר: (כב יז) הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים:

(יד) הבא בידו -
ברשותו, וכן (במדבר כא כו) ויקח את כל ארצו מידו.

ומדרש אגדה:

מן הבא בידו אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו.

דבר אחר:
מן הבא בידו מן החולין, שנטל מעשר, כמה דאת אמר (כח כב) עשר אעשרנו לך, והדר לקח מנחה:

(טו) עזים מאתים ותישים עשרים -
מאתים עזים צריכות עשרים תישים, וכן כולם, הזכרים כדי צורך הנקבות.

ובבראשית רבה (עו ז):

דורש

מכאן

לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים.

ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון. אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשרה עזים, וכן לכל איל, לפי שהם פנוים ממלאכה, דרכן להרבות בתשמיש לעבר עשר נקבות, ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר, ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ארבע נקבות, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר, ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר:

(טז) גמלים מיניקות שלשים -
ובניהם עמהם.

ומדרש אגדה:

ובניהם בנאיהם, זכר כנגד נקבה, ולפי שצנוע בתשמיש לא פרסמו הכתוב:

ועירים -
חמורים זכרים:

(יז) עדר עדר לבדו -
כל מין ומין לעצמו:
עברו לפני -
דרך יום או פחות, ואני אבא אחריכם:
ורוח תשימו -
עדר לפני חברו מלא עין, כדי להשביע עינו של רשע ולתווהו על רבוי הדורון:

(יח) למי אתה -
של מי אתה, מי שולחך?
ותרגומו:

דמאן את:

ולמי אלה לפניך -
ואלה שלפניך של מי הם, למי המנחה הזאת שלוחה?
למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו:
(לעיל לא מג) וכל אשר אתה רואה לי הוא, שלי הוא.
(תהילים כד א) לה' הארץ ומלואה, של ה':

(יט) ואמרת לעבדך ליעקב -
על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ששאלת (פסוק יז - יח) למי אתה, לעבדך ליעקב אני,
ותרגומו:

דעבדך דיעקב,

וששאלת (פסוק יז - יח) ולמי אלה לפניך?
מנחה היא שלוחה וגו':
והנה גם הוא -
יעקב:

(כא) אכפרה פניו -
אבטל רוגזו וכן (ישעיה כח יח) וכפר בריתכם את מות, (שם מז יא) לא תוכלו כפרה.

ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן.
ולשון ארמי הוא הרבה בתלמוד:
(ב"מ כד א) וכפר ידיה.
(גיטין נו א) בעי לכפורי ידיה בההוא גברא.

וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש:
(עזרא א י) כפורי זהב, על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

(כב) על פניו -
כמו לפניו.
וכן (ירמיה ו ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד.
וכן (ישעיה סה ג) המכעיסים אותי על פני.

ומדרש אגדה:

על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:

(כג) ואת אחד עשר ילדיו -
ודינה היכן היתה?
נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם:
יבק -
שם הנהר:

(כד) את אשר לו -
הבהמות והמטלטלין, עשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן:

(כה) ויותר יעקב -
שכח פכים קטנים וחזר עליהם:
ויאבק איש -
מנחם פירש:

ויתעפר איש, לשון אבק,

שהיו מעלים עפר ברגליהם על ידי נענועם.
ולי נראה שהוא לשון ויתקשר.
ולשון ארמי הוא, בתר דאביקו ביה, ואבק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים שמתעצמים להפיל איש את רעהו שחובקו ואובקו בזרועותיו.

ופירשו רבותינו ז"ל:

שהוא שרו של עשו:

(כו) ויגע בכף יריכו -
קולית הירך התקוע בקלבוסית קרוי כף, על שם שהבשר שעליה כמין כף של קדירה:
ותקע -
נתקעקעה ממקום מחברתה.
ודומה לו (ירמיה ו ח) פן תקע נפשי ממך, לשון הסרה.
ובמשנה לקעקע ביצתן, לשרש שרשיהן:

(כז) כי עלה השחר -
וצריך אני לומר שירה ביום:
ברכתני -
הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשו מערער עליהם:

(כט) לא יעקב -
לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף את שמך, ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן, וזהו שכתוב (הושע יב ה) וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו, בכה המלאך ויתחנן לו.
ומה נתחנן לו (שם) בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כורחו הודה לו עליהן, וזהו (פסוק כט) ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה:
ועם אנשים -
עשו ולבן:
ותוכל -
להם:

(ל) למה זה תשאל -
אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו, הכל לפי מצוות עבודת השליחות שאנו משתלחים:

(לב) ויזרח לו השמש -
לשון בני אדם הוא, כשהגענו למקום פלוני האיר לנו השחר, זהו פשוטו.

ומדרש אגדה:

ויזרח לו לצרכו, לרפאות את צלעתו, כמה דתימא (מלאכי ג כ) שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע, מיהרה לזרוח בשבילו:

והוא צלע -
והוא היה צולע כשזרחה השמש:

(לג) גיד הנשה -
ולמה נקרא שמו גיד הנשה?
לפי שנשה ממקומו ועלה, והוא לשון קפיצה.
וכן (ירמיה נא ל) נשתה גבורתם.
וכן (לקמן מא נא) כי נשני אלוהים את כל עמלי.