(ב) ואת לאה וילדיה אחרונים -
אחרון אחרון חביב:

(ג) עבר לפניהם -
אמר אם יבא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחילה:

(ד) ויחבקהו -
נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:
וישקהו -
נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה.

בברייתא דספרי (בהעלותך סט):

יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו.
אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב,
אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו:

(ה) מי אלה לך -
מי אלה להיות שלך:

(ז) נגש יוסף ורחל -
בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט כב) עלי עין:

(ח) מי לך כל המחנה -
מי כל המחנה אשר פגשתי שהוא שלך, כלומר למה הוא לך.
ופשוטו של מקרא [נאמר] על מוליכי המנחה.

ומדרשו:

כתות של מלאכים פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם של מי אתם, והם אומרים להם של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם:

(ט) יהי לך אשר לך -
כאן הודה לו על הברכות:

(י) אל נא -
אל נא תאמר לי כן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו' -
כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך, ועוד על שנתרצית למחול סורחני.
ולמה הזכיר לו ראיית המלאך?
כדי שיתיירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה:
ותרצני -
נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, אפיימינ"ט בלע"ז [פיוס]
(ויקרא כב כ) כי לא לרצון יהיה לכם, הקרבנות באות לפייס ולרצון.
וכן (משלי י לב) שפתי צדיק ידעון רצון, יודעים לפייס ולרצות:

(יא) ברכתי -
מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים, כגון להלן:
(מז י) ויברך יעקב את פרעה,
(מ"ב יח לא) עשו אתי ברכה, דסנחריב.
וכן (ש"ב ח י) לשאול לו לשלום ולברכו, דתועי מלך חמת.
כולם לשון ברכת שלום הן שקורין בלע"ז שלוצי"ר [לשאול בשלום].
אף זו ברכתי מו"ן שלו"ד [שאלתי שלומי]:
אשר הבאת לך -
לא טרחת בה, ואני יגעתי להגיעה עד שבאה לידך:
חנני -
נו"ן ראשונה מודגשת לפי שהיא משמשת במקום שתי נוני"ן, שהיה לו לומר חננני, שאין חנן בלא שתי נונין, והשלישית לשימוש כמו עשני, זבדני:
יש לי כל -
כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב, יותר ויותר מכדי צרכי:

(יב) נסעה -
כמו (תהילים קל ב) שמעה, שהוא כמו שמע, אף כאן נסעה כמו נסע, והנו"ן יסוד בתיבה.
ותרגומו:

טול ונהך,

עשו אמר ליעקב נסע מכאן ונלך:
ואלכה לנגדך -
בשוה לך, טובה זו אעשה לך שאאריך ימי מהלכתי ללכת לאט כאשר אתה צריך, וזהו לנגדך, בשוה לך:

(יג) עלות עלי -
הצאן והבקר שהן עלות מוטלות עלי לנהלן לאט:
עלות -
מגדלות עולליהן, לשון (איכה ב יא) עולל ויונק.
(ישעיה סה כ) עול ימים.
(שמואל א' ו י) שתי פרות עלות.
ובלע"ז אינפנטיי"ש [שיש להן ולדות]:

ודפקום יום אחד -
ליגעם בדרך במרוצה, ומתו כל הצאן:
ודפקום -
כמו (שה"ש ה ב) קול דודי דופק, נוקש בדלת:

(יד) יעבר נא אדני -
אל תאריך ימי הליכתך, עבור כפי דרכך ואף אם תתרחק:
אתנהלה -
אתנהל, ה"א יתירה כמו (לעיל יח כא) ארדה, (במדבר ט ח) אשמעה:
לאטי -
לאט שלי, לשון נחת (ישעיה ח ו) ההולכים לאט, (ש"ב יח ה) לאט לי לנער.
לאטי הלמ"ד מן היסוד ואינה משמשת, אתנהל נחת שלי:
לרגל המלאכה -
לפי צורך הליכת רגלי המלאכה המוטלת עלי להוליך:
ולרגל הילדים -
לפי רגליהם שהם יכולים לילך:
עד אשר אבא אל אדני שעירה -
הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות.
אמר: אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך.
ואימתי ילך?
בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.
ומדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים:

(טו) ויאמר למה זה -
תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה:
אמצא חן בעיני אדני -
ולא תשלם לי עתה שום גמול:

(טז) וישב ביום ההוא עשו לדרכו -
עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד.
והיכן פרע להם הקב"ה?
בימי דוד, שנאמר (ש"א ל יז) כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:

(יז) ויבן לו בית -
שהה שם שמונה עשר חדש, קיץ וחורף וקיץ. סכות קיץ, בית חורף, סכות קיץ:

(יח) שלם -
שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו.
שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון.
שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן:

עיר שכם -
כמו לעיר, וכמוהו (רות א יט) עד בואנה בית לחם:
בבאו מפדן ארם -
כאדם האומר לחבירו יצא פלוני מבין שיני אריות ובא שלם.
אף כאן ויבא שלם מפדן ארם, מלבן ומעשו שנזדווגו לו בדרך:

(יט) קשיטה -
מעה.

אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה (ותרגומו חורפן, טובים, חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר):

(כ) ויקרא לו אל אלוהי ישראל -
לא שהמזבח קרוי אלוהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל הוא הקב"ה הוא לאלוהים לי ששמי ישראל.
וכן מצינו במשה (שמות יז טו) ויקרא שמו ה' נסי, לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקב"ה, ה' הוא נסי.

ורבותינו דרשוהו:

שהקב"ה קראו ליעקב אל. ודברי תורה (ירמיה כג כט) כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.

ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי.