(א) וישב יעקב וגו' -
אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים [הגונים] וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורים, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם.

וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח, פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו.

וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו.

משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.

(דבר אחר:
וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן?
מה כתיב למטה (פסוק ב) אלה תולדות יעקב יוסף, דכתיב (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם):

(ב) אלה תולדות יעקב -
אלה של תולדות יעקב, אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל יישוב. סבה ראשונה יוסף בן שבע עשרה וגו' על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים. זהו אחר פשוטו של מקרא להיות [דבר] דבור על אופניו.

ומדרש אגדה:

דורש, תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים, אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף,
זה נשטם וזה נשטם,
זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו,
וכן הרבה בבראשית רבה (סד ו).

ועוד נדרש בו:

וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה:

והוא נער -
שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:
את בני בלהה -
כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:
את דבתם רעה -
כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה.
על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי.
ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהילים קה יז) לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדוניו וגו':
דבתם -
כל לשון דבה פרלידי"ץ בלע"ז [רכילות] כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר:
דבה -
לשון (שיר ז י) דובב שפתי ישנים:

(ג) בן זקונים -
שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.

דבר אחר:
שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
פסים -
לשון כלי מלת.
כמו (אסתר א ו) כרפס ותכלת.
וכמו (שמואל ב' יג יח) כתונת הפסים, דתמר ואמנון.

ומדרש אגדה:

על שם צרותיו שנמכר לפוטיפר ולסוחרים ולישמעאלים ולמדינים:

(ד) ולא יכלו דברו לשלום -
מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב:
דברו -
לדבר עמו:

(ז) מאלמים אלומים -
כתרגומו:

מאסרין אסרין, עמרין.

וכן (תהילים קכו ו) נושא אלומותיו.
וכמוהו בלשון משנה (בבא מציעא כב ב) והאלומות נוטל ומכריז:
קמה אלומתי -
נזקפה:
וגם נצבה -
לעמוד על עמדה בזקיפה:

(ח) ועל דבריו -
על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם:

(י) ויספר אל אביו ואל אחיו -
לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם:
ויגער בו -
לפי שהיה מטיל שנאה עליו:
הבוא נבוא -
והלא אמך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגדלתו כאמו.

ורבותינו למדו מכאן :

שאין חלום בלא דברים בטלים.

ויעקב נתכוון להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו, לכך אמר לו הבוא נבוא וגו', כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל:

(יא) שמר את הדבר -
היה ממתין ומצפה מתי יבא.
וכן (ישעיה כו ב) שומר אמונים.
וכן (איוב יד טז) לא תשמור על חטאתי, לא תמתין:

(יב) לרעות את צאן -
נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן:

(יג) הנני -
לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצוות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:

(יד) מעמק חברון -
והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך:
ויבא שכמה -
מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ"א ב' י א) וילך רחבעם שכמה וגו':

(טו) וימצאהו איש -
זה גבריאל [שנאמר (דניאל ט כא) והאיש גבריאל]:

(יז) נסעו מזה -
הסיעו עצמן מן האחוה:
נלכה דתינה -
לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם.
ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו:

(יח) ויתנכלו -
נתמלאו נכלים וערמומיות:
אתו -
כמו אתו, עמו, כלומר אליו:

(כ) ונראה מה יהיו חלומותיו -

אמר ר' יצחק: מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן.
הם אומרים נהרגהו.
והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו.
נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי.
ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיוון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:

(כא) לא נכנו נפש -
מכת נפש זו היא מיתה:

(כב) למען הציל אותו -
רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי:

(כג) את כתנתו -
זה חלוק:
את כתונת הפסים -
הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו:

(כד) והבור רק אין בו מים -
ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים?
מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו:

(כה) ארחת -
כתרגומו:

שיירת, על שם הולכי ארח:

וגמליהם נושאים וגו' -
למה פרסם הכתוב את משאם?
להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע:
נכאת -
כל כנוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכן (מ"ב כ יג) ויראם את כל בית נכתה, מרקחת בשמיו,
ואונקלוס תרגמו:

לשון שעוה:

וצרי -
שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא (שמות ל לד) נטף, הנמנה עם סמני הקטורת:
ולט -

לוטס שמו בלשון משנה (שביעית ז ו).

ורבותינו פירשוהו:

לשון שרש עשב ושמו אשטורוזי"א [ספלול] במסכת נידה (ח א):

(כו) מה בצע -

מה ממון, כתרגומו:

וכסינו את דמו -
ונעלים את מיתתו:

(כז) וישמעו -
וקבילו מניה.
וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון:
(לעיל כח ז) וישמע יעקב אל אביו.
(שמות כד ז) נעשה ונשמע, מתרגם נקבל.

וכל שהוא שמיעת האוזן, כגון:
(בראשית ג ח) וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן.
(שם כז ה) ורבקה שומעת.
(שם לה כב) וישמע ישראל.
(שמות טז יב) שמעתי את תלונות.
כולן מתרגם ושמעו, ושמעת, ושמע, שמיע קדמי:

(כח) ויעברו אנשים מדינים -
זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:
וימשכו -
בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים:

(כט) וישב ראובן -
ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו.

דבר אחר:
עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו:

(ל) אנה אני בא -
אנה אברח מצערו של אבא:

(לא) שעיר עזים -
דמו דומה לשל אדם:

(לב) הכתנת -
זה שמה, וכשהיא דבוקה לתיבה אחרת כגון:
(פסוק לא) כתנת יוסף.
(פסוק ג) כתנת פסים.
(ויקרא טז ד) כתנת בד, נקוד כתנת:

(לג) ויאמר כתנת בני -
היא זו:
חיה רעה אכלתהו -
נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר.
ולמה לא גלה לו הקב"ה?
לפי שהחרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עימהם, אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אמר: היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו:

(לד) ימים רבים -
עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר (פסוק ב) יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים הרי עשרים ושתים שנה, כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם.
עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל וזהו שאמר ללבן לעיל (לא מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:

(לה) וכל בנתיו -

רבי יהודה אומר: אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום.
רבי נחמיה אומר: כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו?
שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו:

וימאן להתנחם -
אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי:

ארד אל בני -
כמו על בני, והרבה אל משמשין בלשון על.
(ש"ב כא א) אל שאול ואל בית הדמים.
(ש"א ד כא) אל הלקח ארון האלוהים ואל מות חמיה ואישה:

אבל שאולה -
כפשוטו לשון קבר הוא, באבלי אקבר, ולא אתנחם כל ימי.

ומדרשו:

גיהינום, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהינום:

ויבך אתו אביו -
יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי:

(לו) הטבחים -
שוחטי בהמות המלך.