(א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים -
ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר (להלן מב ב) הנה שמעתי וגו', ומהו וירא?
ראה באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים. ולא הייתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף:
למה תתראו -
למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאלו אתם שבעים, שבאותה שעה עדיין היה להם תבואה.
[ולי נראה פשוטו למה תתראו, למה יהיו הכל מסתכלין בכם ומתמיהים בכם שאין אתם מבקשים לכם אוכל בטרם שיכלה מה שבידכם].
ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושים ברעב. ודומה לו (משלי יא כה) ומרוה גם הוא יורה:

(ב) רדו שמה -
ולא אמר לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד"ו:

(ג) וירדו אחי יוסף -
ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם:
עשרה -
מה תלמוד לומר, והלא כתיב (פסוק ד) ואת בנימין אחי יוסף לא שלח?
אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא הייתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר כולם לב אחד להם:

(ד) פן יקראנו אסון -

ובבית לא יקראנו אסון?!
אמר רבי אליעזר בן יעקב:

מכאן

שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

(ה) בתוך הבאים -
מטמינין עצמן שלא יכירום, לפי שצוה להם אביהם שלא יתראו כולם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו, כדי שלא תשלוט בהם עין הרע שכולם נאים וכולם גיבורים:

(ו) וישתחוו לו אפים -
נשתטחו לו על פניהם, וכן כל השתחואה פשוט ידים ורגלים הוא:

(ז) ויתנכר אליהם -
נעשה להם כנכרי בדברים, לדבר קשות:

(ח) ויכר יוסף וגו' -
לפי שהניחם חתומי זקן:
והם לא הכרהו -
שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן.

ומדרש אגדה:

ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה:

(ט) אשר חלם להם -
עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו:
ערות הארץ -
גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה ליכבש, כמו:
(ויקרא כ יח) את מקורה הערה.
וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה.
וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי.

ותרגום אונקלוס:

בדקא דארעא,

כמו (מלכים ב' יב ו) בדק הבית, רעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו אחר לשון המקרא:

(י) לא אדני -
לא תאמר כן, שהרי עבדיך באו לשבר אוכל:

(יא) כלנו בני איש אחד נחנו -
נצנצה בהם רוח הקדש וכללוהו עמהם שאף הוא בן אביהם:
כנים -
אמתיים.
כמו (שמות י כט) כן דברת.
(במדבר כז ז) כן בנות צלפחד דוברות.
(ישעיה טז ו) ועברתו לא כן בדיו:

(יב) כי ערות הארץ באתם לראות -
שהרי נכנסתם בעשרה שערי העיר, למה לא נכנסתם בשער אחד:

(יג) ויאמרו שנים עשר עבדיך וגו' -
ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו:

(יד) הוא אשר דברתי -
הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו.

ומדרשו:

אמר להם: ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה תפדוהו.
אמרו לו הן.
אמר להם: ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו?
אמרו לו: לכך באנו, להרוג או ליהרג.
אמר להם: הוא אשר דברתי אליכם להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:

(טו) חי פרעה -
אם יחיה פרעה. שהיה נשבע לשקר, היה נשבע בחיי פרעה:
אם תצאו מזה -
מן המקום הזה:

(טז) האמת אתכם -
אם אמת אתכם.
לפיכך ה"א נקוד פתח שהוא כמו בלשון תימה.
ואם לא תביאוהו, חי פרעה כי מרגלים אתם:

(יז) משמר -
בית האסורים:

(יט) בבית משמרכם -
שאתם אסורים בו עכשיו:
ואתם לכו הביאו -
לבית אביכם:
שבר רעבון בתיכם -
מה שקניתם לרעבון אנשי בתיכם:

(כ) ויאמנו דבריכם -
יתאמתו ויתקיימו, כמו (במדבר ה כב) אמן אמן, וכמו (מ"א ח כו) יאמן נא דבריך:

(כא) אבל -
כתרגומו:

בקושטא.

וראיתי בבראשית רבה (צא ח):

לישנא דרומאה הוא אבל, ברם:

באה אלינו -
טעמו בבי"ת, לפי שהוא בלשון עבר שכבר באה.

ותרגומו:

אתת לנא:

(כב) וגם דמו -
אתין וגמין רבויין, דמו וגם דם הזקן:

(כג) והם לא ידעו כי שומע יוסף -
מבין לשונם ובפניו היו מדברים כן:
כי המליץ בינותם -
כי כשהיו מדברים עמו היה המליץ ביניהם, היודע לשון עברי ולשון מצרי, והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורים שאין יוסף מכיר בלשון עברי:
המליץ -
זה מנשה:

(כד) ויסב מעליהם -
נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה:
ויבך -
לפי ששמע שהיו מתחרטין:
את שמעון -
הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל לז יט) הנה בעל החלומות הלזה בא.

דבר אחר:
נתכוין יוסף להפרידו מלוי שמא יתייעצו שניהם להרוג אותו:
ויאסור אותו לעיניהם -
לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו:

(כז) ויפתח האחד -
הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו:
במלון -
במקום שלנו בלילה:
אמתחתו -
הוא שק:

(כח) וגם הנה באמתחתי -
גם הכסף בו עם התבואה:
מה זאת עשה אלוהים לנו -
להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו:

(לד) ואת הארץ תסחרו -
תסובבו.
וכל לשון סוחרים וסחורה על שם שמחזרים וסובבים אחר פרקמטיא:

(לה) צרור כספו -
קשר כספו:

(לו) אתי שכלתם -
מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף:
שכלתם -
כל מי שבניו אבודים קרוי שכול:

(לח) לא ירד בני עמכם -
לא קבל דבריו של ראובן.
אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!