(א) בארה שבע -
כמו לבאר שבע, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה:
לאלוהי אביו יצחק -
חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם:

(ב) יעקב יעקב -
לשון חיבה:

(ג) אל תירא מרדה מצרימה -
לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:

(ד) ואנכי אעלך -
הבטיחו להיות נקבר בארץ:

(ו) אשר רכשו בארץ כנען -
אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו (להלן נ ה) אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו טול את אלו:

(ז) ובנות בניו -
סרח בת אשר, ויוכבד בת לוי:

(ח) הבאים מצרימה -
על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו:

(י) בן הכנענית -
בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא הייתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה:

(טו) אלה בני לאה. ואת דינה בתו -
הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב, ללמדך אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה:
שלשים ושלש -
ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים:

(יט) בני רחל אשת יעקב -
ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית:

(כו) כל הנפש הבאה ליעקב -
שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים.
ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו:
(אסתר ב יד) בערב היא באה.
וכמו (לעיל כט ו) הנה רחל בתו באה עם הצאן.
לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש.

והשני (להלן פסוק כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות.
ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן.

מצאתי בויקרא רבה (ד ו):

עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו) נפשות ביתו, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:

(כח) להורות לפניו -
כתרגומו: לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה:
לפניו -
קודם שיגיע לשם.

ומדרש אגדה:

להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה:

(כט) ויאסור יוסף מרכבתו -
הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו:
וירא אליו -
יוסף נראה אל אביו:
ויבך על צואריו עוד -
לשון הרבות בכיה.
וכן (איוב לד כג) כי לא על איש ישים עוד, לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עלילות נוספות על חטאיו, אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו.
ואמרו רבותינו:

שהיה קורא את שמע:

(ל) אמותה הפעם -
פשוטו כתרגומו,

ומדרשו:

סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת:

(לא) ואמרה אליו אחי וגו' -
ועוד אומר לו (פסוק לב) והאנשים רועי צאן וגו':

(לד) בעבור תשבו בארץ גשן -
והיא צריכה לכם שהיא ארץ מרעה, וכשתאמרו לו שאין אתם בקיאין במלאכה אחרת ירחיקכם מעליו ויושיבכם שם:
כי תועבת מצרים כל רעה צאן -
לפי שהם להם אלהות.