(ב) ומקצה אחיו -

מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם,
אבל שמות הגיבורים כפל.
(דברים לג ז) וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה,
(דברים לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד,
(שם כג) ולנפתלי אמר נפתלי,
(שם כב) ולדן אמר דן,
(שם יח) וכן לזבולן,
(שם כד) וכן לאשר.
זהו לשון בראשית רבה (צה ד) שהיא אגדת ארץ ישראל.

אבל בתלמוד בבלית שלנו מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בבבא קמא (צב א), ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה (ספרי שנד) כמו תלמוד שלנו:

(ו) אנשי חיל -
בקיאין באומנותן לרעות צאן:
על אשר לי -
על צאן שלי:

(ז) ויברך יעקב -
היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים, שלודי"ר בלע"ז [לשאול לשלום]:

(ט) שני מגורי -
ימי גרותי, כל ימי הייתי גר בארץ אחרים:
ולא השיגו -
בטובה:

(י) ויברך יעקב -
כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות.
ומה ברכה ברכו?
שיעלה נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא [עומד] על נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ:

(יא) רעמסס -
מארץ גושן היא:

(יב) לפי הטף -
לפי הצריך לכל בני ביתם:

(יג) ולחם אין בכל הארץ -
חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב:
ותלה -
כמו ותלאה לשון עייפות, כתרגומו, ודומה לו (משלי כו יח) כמתלהלה היורה זיקים:

(יד) בשבר אשר הם שוברים -
נותנין לו את הכסף:

(טו) אפס -
כתרגומו:

שלים:

(יז) וינהלם -
כמו וינהגם, ודומה לו (ישעיה נא יח) אין מנהל לה, (תהילים כג ב) על מי מנוחות ינהלני:

(יח) בשנה השנית -
שנית לשני הרעב:
כי אם תם הכסף וגו' -
כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני:
בלתי אם גויתנו -
כמו אם לא גויתנו:

(יט) ותן זרע -

לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף (לעיל מה ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיוון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ח):

לא תשם -
לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש:

(כ) ותהי הארץ לפרעה -
קנויה לו:

(כא) ואת העם העביר -
יוסף מעיר לעיר, לזיכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים:
מקצה גבול מצרים וגו' -
כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים מקצה גבולה ועד קצה גבולה:

(כב) הכהנים -
הכומרים.
כל לשון כוהן משרת לאלהות הוא, חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו:
(שמות ב טז) כוהן מדין.
(לעיל מא מה) כוהן און:

חק לכהנים -
חוק כך וכך לחם ליום:

(כג) הא -
כמו הנה, כמו (יחזקאל טז מג) וגם אני הא דרכך בראש נתתי:

(כד) לזרע השדה -
שבכל שנה:
ולאשר בבתיכם -
ולאכול העבדים והשפחות אשר בבתיכם:
טפכם -
בנים קטנים:

(כה) נמצא חן -
לעשות לנו זאת כמו שאמרת:
והיינו עבדים לפרעה -
להעלות לו המס הזה בכל שנה:
לחק -
שלא יעבור:

(כז) וישב ישראל בארץ מצרים -
והיכן, בארץ גושן, שהיא מארץ מצרים:
ויאחזו בה -
לשון אחוזה:

(כח) ויחי יעקב -
למה פרשה זו סתומה?
לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.

דבר אחר:
שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:

(כט) ויקרבו ימי ישראל למות -
כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]:
ויקרא לבנו ליוסף -
למי שהיה יכולת בידו לעשות:
שים נא ידך -
והשבע:
חסד ואמת -
חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול:
אל נא תקברני במצרים -
סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה:

(ל) ושכבתי עם אבותי -
וי"ו זו מחובר למעלה לתחילת המקרא (פסוק כט) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה, שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

ועוד, מצינו בכמה מקומות לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו (מ"א ב י) וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר בעיר דוד:

(לא) וישתחו ישראל -
תעלא בעידניה סגיד ליה:
על ראש המטה -
הפך עצמו לצד השכינה.
מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה.

דבר אחר:
על ראש המטה, על שהייתה מיטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגויים, והרי הוא עומד בצדקו.