(א) ויזכור אלוהים -
זה השם מידת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מידת רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מידת רחמים:
ויזכור אלוהים את נח וגו' -
מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שמשו בתיבה:
ויעבר אלוהים רוח -
רוח תנחומין והנחה עברה לפניו:
על הארץ -
על עסקי הארץ:
וישכו -
כמו (אסתר ב א) כשוך חמת המלך לשון הנחת חמה:

(ב) ויסכרו מעינות -
כשנפתחו כתיב (ז יא) כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהם:
ויכלא -
וימנע, כמו (תהילים מ יב) לא תכלא רחמיך, (בראשית כג ו) לא יכלה ממך:

(ג) מקצה חמישים ומאת יום -
התחילו לחסור, והוא אחד בסיוון. כיצד בעשרים ושבעה בכסלו פסקו הגשמים הרי שלושה מכסלו ועשרים ותשעה מטבת הרי שלושים ושתים, ושבט ואדר וניסן ואייר מאה ושמונה עשר הרי מאה וחמישים:

(ד) בחדש השביעי -
סיון והוא שביעי לכסלו שבו פסקו הגשמים:
בשבעה עשר יום -
מכאן אתה למד שהייתה התיבה משוקעת במים אחת עשרה אמה, שהרי כתיב (פסוק ה) בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים, זה אב שהוא עשירי (למרחשוון) לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיוון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום, הרי אמה לארבעה ימים, נמצא שבששה עשר בסיוון לא חסרו אלא ארבע אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהייתה משוקעת אחת עשרה אמה במים שעל ראשי ההרים:

(ה) בעשירי נראו ראשי ההרים -
זה אב, שהוא עשירי למרחשוון שהתחיל הגשם.
ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסלו שפסק הגשם, כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיוון והוא שביעי להפסקה. אי אפשר לומר כן, על כורחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמישים של תגבורת המים עד אחד בסיוון.

ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיוון והעשירי אי אפשר למנות אלא לירידה, שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב, ועשרים ואחד יום הוחיל בשליחות היונה, הרי שישים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה.

ואם תאמר באלול נראו, נמצא שחרבו במרחשוון, והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי, שהוא ראשון לבריאת עולם, ולרבי יהושע הוא ניסן:

(ו) מקץ ארבעים יום -
משנראו ראשי ההרים:
את חלון התיבה אשר עשה -
לצוהר, ולא זה פתח התיבה העשוי לביאה ויציאה:

(ז) יצוא ושוב -

הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו על בת זוגו, כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח ב):

עד יבשת המים -
פשוטו כמשמעו.

אבל מדרש אגדה:

מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו, שנאמר (מלכים א' יז ו) והעורבים מביאים לו לחם ובשר:

(ח) וישלח את היונה -
לסוף שבעה ימים שהרי כתיב ויחל עוד שבעה ימים אחרים, מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל שבעה ימים:
וישלח -
אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח, שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:

(י) ויחל -
לשון המתנה, וכן (איוב כט כא) לי שמעו ויחלו, והרבה יש במקרא:

(יא) טרף בפיה -
אומר אני שזכר היה לכן קוראו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה, כמו:
(שה"ש ה יב) כיונים על אפיקי מים רוחצות,
(יחזקאל ז טז) כיוני הגאיות כולם הומות,
וכמו (הושע ז יא) כיונה פותה:

טרף - חטף,
ומדרש אגדה:

לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם:

(יב) וייחל -
הוא לשון ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל. ויחל וימתין, וייחל ויתמתן:

(יג) בראשון -

לרבי אליעזר הוא תשרי,
ולרבי יהושע הוא ניסן:

חרבו -
נעשה כמין טיט, שקרמו פניה של מעלה:

(יד) בשבעה ועשרים -
וירידתן בחדש השני בי"ז, אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה:
יבשה -
נעשה גריד כהלכתה:

(טז) אתה ואשתך וגו' -
איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:

(יז) הוצא -
הוצא כתיב היצא קרי. היצא, אמור להם שיצאו. הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה:
ושרצו בארץ -
ולא בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש:

(יט) למשפחתיהם -
קבלו עליהם על מנת לידבק במינן:

(כ) מכל הבהמה הטהורה -
אמר לא ציווה לי הקב"ה להכניס מאלו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם:

(כא) מנעריו -
מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע:
לא אסף. ולא אסף -

כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב (ישעיהו נד ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו א):

(כב) עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו -
שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשוון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור וכו':
קור -
קשה מחורף:
חורף -
עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר. הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן:
קציר -
חצי ניסן ואייר וחצי סיוון:
קיץ -
חצי סיוון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמייבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים:
חום -
הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר.

כמו ששנינו במסכת יומא (כט א):

שלהי קייטא קשי מקייטא:

ויום ולילה לא ישבתו -
מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה:
לא ישבתו -
לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן.