פסוק א
זֶה סֵפֶר תּולְדת אָדָם. זֶה סִפּוּר תּולְדות וְקורות הַמִּין הָאֱנושִׁי.

בִּדְמוּת אֱלהִים עָשָׂה אתו. בַּעַל בְּחִירָה, לְפִיכָךְ כְּשֶׁהִכְעִיסוּ דּורותָיו לִפְנֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ נֶעֶנְשׁוּ.

פסוק ג
וַיּולֶד בִּדְמוּתו כְּצַלְמו. שֶׁהָיָה צַדִּיק מִן הָרִאשׁונִים, כִּי גַּם הֶבֶל לא הִקְרִיב עַד שֶׁקְּדָמו קַיִן.

פסוק כב
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוךְ אֶת הָאֱלהִים. הִתְהַלֵּךְ בִּדְרָכָיו לְהֵיטִיב לְזוּלָתו בִּצְדָקָה וְתוכַחַת.

פסוק כט
זֶה יְנַחֲמֵנוּ. הִתְפַּלֵּל שֶׁזֶּה יְנַחֵם בְּהַמְצִיאו מְנוּחָה מִמַּעֲשֵׂיהֶם, כִּי מִלַּת "נחַ" תּורֶה מְנוּחָה, כְּמו "וְנוחַ מֵאיְבֵיהֶם" (אסתר ט, טז).