בני יפת גמר ומגוג
אמר ר' שמואל בר אמי:
זו אפריקי וגרמניא ומדי ומקדוניא איסניא ותוניה.

תירס,
זה פרס ותורקי.

ובני גומר
אשכנז וריפת ותוגרמה אסייא וחרייף וגמנייא.

ר' ברכיה אמר:
גורמניקייא ובני יון אלישה ותרשיש אלסוטרוס איטלייא ודרדנייא.
כתוב אחד אומר: ודודנים.
וכתוב אחד אומר: ורודנים.

רבי סימון ורבי חנין ר' סימון אומר:
דודנים שהם בני דודיהן של ישראל.
רודנים שהן באים ורודין אותן.

אמר ר' חנין:
בשעה שישראל נתונים בעליה.
אינון אמרין: דודיכון אנן.
ובשעה שהן נתונין בירידה, הן באין ורודין.

ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען
אמר ר' שמעון בן לקיש:
היינו סבורין שנתבלעה משפחתו של פוט, בא יחזקאל ופירש כוש ופוט ולוד וכל הערב.

על כן יאמר נמרוד גבור ציד אין כתיב, אלא כנמרוד.
מה זה צד את הבריות בפיו: לא גנבת, מאן גנב עמך?
לא קטלת, מאן קטל עמך?

הוא החל להיות גבור הארץ וכו' (כתוב לעיל ברמז מ'):

הוא היה גבור ציד
חמישה הוא לטובה:
אברם הוא אברהם,
הוא משה ואהרן,
הוא חזקיהו המלך,
הוא עזרא עלה מבבל,
דוד הוא הקטן.

וה' הוא לרעה:
הוא היה גיבור ציד,
הוא עשו אבי אדום,
הוא דתן ואבירם,
הוא המלך אחז,
הוא אחשורוש.

רבי ברכיה אמר:
אף אית לן חד דהוא טב מכולהון.
הוא ה' אלהינו שמדת רחמיו לעולם.

הוא היה גבור ציד
רבי יהודה אומר:
הכתנת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היו עם נח בתבה, והנחילם לנמרוד.
ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה חיה ועוף שהיו רואין את הכתנת על נמרוד באין ונופלים על פניהן לפניו, והיו בני אדם סבורים שהוא מגבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם, ואמר לעמו: הבה נבנה לנו עיר, עד שבנו אותה גבוהה כ"ז מילין, ומעלות היה לו במזרחו ומערבו ואלו שהיו מעלים לבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו.
ואם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו.
ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכים ואומרים: אוי לנו! אימתי תעלה אחרת תחתיה!
עמד אברהם והלעיג בם וקללם בשם אלהיו, שנאמר: בלע ה' פלג לשונם.
ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע, ועליו הכתוב אומר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה.
מאי בבל?
אמר ר' יוחנן:
בלולה במקרא
בלולה במשנה
בלולה בתלמוד.

ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה
ארם ונציבין וקטיפין.

בארץ שנער
זו בבל שהיא מנוערת מן המצוות, בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית.

שנער
שהן מתים בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ.

שנער
ששריה מתים נערים.

שנער
ששריה מביטין בתורה, עד שהן נערים.

דבר אחר:
שנער
שהעמידה שונא וצר להקב"ה.
ואי זה?
זה נבוכדנאצר.
מן הארץ ההיא יצא אשור, מן העצה ההיא יצא אשור, כיון שראה שהן באין לחלוק על הקב"ה פנה מארצו.
א"ל הקב"ה: אתה יצאת לך מארצך, חייך שאני פורע לך ונותן לך ד': ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן, ולא עשה, אלא כיון שבא ונשתתף עימהם בחרבן בית המקדש א"ל הקב"ה: אתמול אפרוח עכשיו ביצה?!
אתמול מפריח מצוות ומעשים טובים, עכשיו מכונן כביצה אתמהא?!
לפיכך היו זרוע לבני לוט סלה - לִלְוָט.

ואת רסן בין נינוה ובין כלח וגו'
ואת רסן אין אנו יודעין אם רסן היא העיר הגדולה, אם נינוה היא העיר הגדולה, מן מה דכתיב: ונינוה הייתה עיר גדולה, הוי נינוה עיר הגדולה:

ומצרים ילד את לודים
מוניטון של מצרים אינן אלא פסולין.

פתרוסים וכסלוחים
היו מעמידין הטליסין, והיו אלו מגנבין נשותיהן של אלו, ואלו מגנבין נשותיהן של אלו.
ומה יצאו מהן?
פלשתים, גבורים.
פתרוסים, גנבים.
כפתרים, ננסין.

ולשם יולד גם הוא
אין אנו יודעין אם שם הוא הגדול אם יפת הוא הגדול, [מן מה דכתיב: אלה תולדות שם שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול הוי יפת הוא הגדול].

שם האחד פלג
רבי יוסי אומר:
הראשונים על ידי שהיו מכירין את יחוסיהן היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירין יחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו.

ר' שמעון בן גמליאל אומר:
הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקדש וכו'.

אמר רבי יוסי:
נביא גדול היה עבר שקרא את שם בנו פלג ברוח הקדש, שנאמר: כי בימיו נפלגה הארץ.
אם תאמר בתחילת ימיו, והלא יקטן אחיו היה קטן ממנו והוליד משפחות הרבה ונתפלגו.
ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, אלא בסוף ימיו.
אברהם אבינו היה בההפלגה בן מ"ח שנים.

ושם אחיו יקטן
שהיה מקטין את עצמו ואת עסקיו:

ילד את אלמודד וגו'
מקום הוא ששמו חצר מות, שהן אוכלין כרישין ולובשין כלי פפייר ומצפין למיתה בכל יום.

ושמואל אמר:
אפילו כלי פפייר אין להם.

ויהי מושבם ממשא
משא - מיתה.
מדי - חולה.
עילם וגונבי - גוססות.
חבל ימא - תכלתא דבבל.
צור צייר - תכלתא דחבל ימא.
בין הנהרות - כגולה ליוחסין.
הר הקדם - טורי מדינחא.
תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם, ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצירף את כל התורה כלה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה, וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה דורשו וחוקרו ובוחנו וצורפו ברמ"ח פעמים, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ואחר כך הוציאו מתוך פיו וקבעו בתורתו, שנאמר: אמרות ה' אמרות טהורות וגו'.
וכל דבר ודבר שקבע בתורה, אם זז ממקומו קימעא קלקל את העולם כולו.
ובדעתו של הקב"ה שלא ליתן פתחון פה לבהמה ומתוך שנתן פתחון פה לנחש קלקל את כל העולם.

עשרה דורות מאדם ועד נח, בדעתו של הקב"ה (ט) לפקוד עון אבות על בנים ולא פקד, אלא כל אחד ואחד עשאו מלך על אשתו ועל בני ביתו, אין להם לא אימת מלכות ולא מידת פורענות, אלא אוכלין ושותין ושבעין ובועטין מתוך הטובה, שנאמר: ויאמרו לאל סור ממנו.

עשרה דורות מנח ועד אברהם בדעתו של הקב"ה לחלקם לשבעים לשון והוא לא עשה כן, אלא עשאן כולן לשון אחד, ובקשו להחריב את כל העולם כלו, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת: