והנחש היה ערום
הדא הוא דכתיב: כי ברוב חכמה רב כעס, לפי גדולתו של נחש הייתה מפלתו.

ערום מכל, ארור מכל.
דיקרסוס היה עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה. טובה גדולה חסר העולם, שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה.
אמר להם: מה שעתה כלכם מקלסין אותי בעליונה, הוא מיחד שמי בתחתונה.
ולא עוד, אלא שקורא שמות.
וכיון שראו כן, אמרו: אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו, והיה סמאל שר גדול בשמים, וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה.
מה עשה סמאל?
לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר: והנחש היה ערום, והיתה דמותו כעין גמל ועלה ורכב עליו והיתה התורה צועקת: כעת במרום תמריא ריבון העולמים, תשחק לסוס ולרוכבו.
משל למה הדבר דומה?
לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו, אלא מדעת רוח רעה שיש בו.
כך הנחש כל מעשים שעשה לא דבר אלא מדעתו של סמאל.
משל למה הדבר דומה?
למלך שנשא אשה והשליטה על כל מה שיש לו, חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים.
בא זקן אצלה שואל חומץ.
א"ל: מה המלך נוהג עמך?
א"ל: יפה נהג עמי, השליטני על כל מה שיש לו, חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים.
א"ל: והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו, אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה.
מה עשתה?
הושיטה ידה התחילו מנשכות אותה.
כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת, אמר לה: שמא באותו חבית נגעת?
כך המלך, זה האדם.
והאשה, זו חוה.
שואל חומץ, זה נחש.
דין דן נחש בינו לבין עצמו, אם הולך אני ואומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש לעולם קשה, אלא הולך אני ואומר לחוה שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות. והלך הנחש ונגע באילן, התחיל האילן לצווח: רשע אל תגע בי, אל תבואני רגל גאוה.
והלך הנחש ואמר לאשה: הרי נגעתי באילן ולא מתי, אף את תגעי ולא תמות, מיד נגעה בו וראתה מלאך המות בא כנגדה.
אמרה: אוי לי עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם, מיד ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וגו'.

אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי:
מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים?
א"ל: לצורך נבראו, בשעה שהבריות חוטאים הקב"ה מביט בהן ואומר: ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן, אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה!
אמר ליה: עוד יש בהן צורך זבוב לצרעה, פשפש לעלוקה. נחש לחפפית, שבלול לחזזית, סממית לעקרב.

אמר רב יהודה אמר רב:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה, יתוש לנחש, זבוב לצרעה וכו':

והנחש היה וגו'
מתוקן לפורענות.
הן האדם היה, מתוקן למיתה.
וקין היה מתוקן לגלות.
אחד היה אברהם, מתוקן להדריך את כל העולם בתשובה.
ומשה היה, מתוקן לגואל.

אף כי אמר אלוהים
ארבע שפתחו באף ואבדו באף:
הנחש, אף כי אמר אלהים.
שר האופים, אף אני בחלומי.
עדת קרח, אף לא אל ארץ זבת חלב.
המן, אף לא הביאה אסתר.

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל
והיכן היה אדם הראשון באותה שעה?
נתעסק בדרך ארץ וישן לו.

רב אמר:
נטלו הקב"ה והחזירו בכל העולם, וא"ל: כאן בית נטע, כאן בית זרע, הדא הוא דכתיב: ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, לא ישב אדם הראשון שם.

ולא תגעו בו
הדא הוא דכתיב: אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך, שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר, שלא ייפול ויקצץ את הנטיעות.
כך הקב"ה אמר: ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר, לא תגעו בו פן תמותון.
כיון שראה שכזבה דחפה עליו.
א"ל: כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה.

אמר חזקיה:
מנין שכל המוסיף גורע?
שנאמר: ולא תגעו בו.

רב משרשיא אמר:
מהכא, אמתים וחצי ארכו.

רב אשי אמר:
עשתי עשרה יריעות:

כי יודע אלוהים
כי יודעים אלוהים אין כתיב כאן, התחיל אומר דלטוריא על בוראו.
א"ל: מאילן זה אכל וברא את העולם, והוא אמר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרות. דכל אנש סני בר אומנותיה.

כל מה שנברא אחר חברו שליט בחבירו.
שמים בראשון ורקיע בשני אינו סובלן?
רקיע בשני דשאים בשלישי אינן מספקין את מימיו?
דשאים בשלישי מאורות ברביעי וכו'.
עופות בחמישי.
זיז שדי עוף טהור הוא, בשעה שהוא פורח מכהה גלגל חמה.
ואתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל, קדמו ואכלו, עד שלא יברא עולמות אחרות וישלטו בכם, הדא הוא דכתיב: ותרא האשה כי טוב ראתה, דבריו של נחש.

כי טוב העץ למאכל
ג' דברים נאמרו בעץ הדעת:
טוב למאכל
ויפה לעינים
ומוסיף חכמה.

נחמד העץ להשכיל
כמה דאת אמר: משכיל לאיתן האזרחי.

ותקח מפריו ותאכל
סחטה ענבים ונתנה לו.
א"ל: מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך? אין כל חדש וגו'
מה אתה סבור שאני מתה ואתה יושב אטליס? לא תהו בראה וגו'.
התחילה מיללת עליו בקולה.
גם ריבוי.
האכילה את הבהמה חיה ועוף הכל שמעו לה, חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב: וכחול וגו' אלף שנים הוא חי ולבסוף אש יוצאה מתוך קנו ושורפתו ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים וחי.

רבי יודן אומר:
בסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטים ומשתייר בו כביצה, והוא חוזר ומגדל אברים.

ותפקחנה עיני שניהם
וכי סומין היו?!
לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג והיתה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, והפשיל מקלו ושברן, עמד ותפסו.
א"ל: ידע אנא דלית אנא מהני מינך כלום, אלא בוא וראה כמה טובות איבדת.
כך הראה להם כמה דורות אבדו.

כי עירומים הם
אפילו מצווה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה.

ויתפרו עלה תאנה
עלה שהביא תואנה לעולם.

אמר ר' יצחק:
קלקלת עובדך סב חוט וחייט.

ויעשו להם חגורות
חגורה אין כתיב כאן, אלא חגורות, איסטכיון גליון סדינין, ולאשה צלצלין דקילסלוון סבכיון.

עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ:
אחת בגן עדן,
ואחת בדור הפלגה,
ואחת בסדום,
ואחת בסנה,
ואחת במצרים,
ואחת בסיני,
ואחת בנקרת הצור,
ושתים באהל מועד,
ואחת לעתיד לבוא.

אחת בגן עדן, דכתיב: וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן.
וכתיב: דודי ירד לגנו ישב לו בדין.
א"ל: מפני מה ברחת מלפני?
א"ל: כי ערום אנכי ממעשים, מפועל ומצווי.
מה היה לבושו של אדם הראשון?
עור צפורן, וענן כבוד מכסה עליו, וכיון שאכל הפרי נפשט עור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו וראה את עצמו ערום, הביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין מתשע קללות ומות.
והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתו מן השמים,
וקצץ רגליו של הנחש,
ופקד עליו להיות מפשיט את עורו
מצטער אחת לשבע שנים בעצבון גדול.
ואררו שיהא שואף במעיו על הארץ,
ומזונו נהפך במעיו לעפר,
ומרורת פתנים בפיו,
ונתן שנאה בין בניו ובין בני אשה,
שיהו רוצצים את ראשו,
ואחר כל קללה מות.

ונתן לאשה תשע קללות ומות:
ענוי דם נדתה
וענוי דם בתולים
ענוי הריון הבטן
ענוי לידה
עינוי גידול בנים
ומכסה את ראשה כאבל
ומגדלת שער כלילית
ואינה מגלה ראשה כי אם בלילות
ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה משרתת את בעלה
ואינה נאמנת בעדות
ואחר כל אלה מות.

והוציא דמים לאדם בתשע קללות ומות:
קצר כחו,
קצר קומתו,
טומאת הזב,
טומאת קרי,
טומאת תשמיש המטה,
זורע חטים וקוצים קוצר,
ומאכלו בעשב הארץ כבהמה,
לחמו בדאגה,
ומזונותיו בזיע,
ואחר כל אלה מות.

אם אדם חטא, הארץ מה חטאה?
שלא הגידה את המעשה.
ובשעה שאדם חוטא היא מנכה פירותיה, שנאמר: ארורה האדמה בעבורך.

וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן
שמענו שיש הלוך לקול, הלוך לאש לא שמענו.
והיכן שמענו?
להלן, ותהלך אש ארצה.
מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך, מקפץ ועולה.
עיקר שכינה בתחתונים הייתה.
כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע ראשון.
עמד קין וחטא נסתלקה לרקיע שני.
עמד דור אנוש נסתלקה לרקיע ג'.
דור המבול נסתלקה לרקיע ד'.
דור הפלגה נסתלקה לרקיע ה'.
סדומיים נסתלקה לרקיע ו'.
מצרים נסתלקה לרקיע ז'.

ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ.
אברהם,
יצחק,
ויעקב,
לוי,
קהת,
עמרם,
ומשה, דכתיב: צדיקים יירשו ארץ וגו'.
ורשעים מה עושים?
פורחין באויר, אלא צדיקים ישכינו שכינה בארץ.
וישמעו קולן של אילנות אומרים: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה, שמע קולן של מלאכי השרת אומרים: מתהלך מת, הלך לו אותו שבגן, א"ל הקב"ה: לרוח היום הרויחו לו את היום.
כך אמרתי לו: כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
אי אתם יודעים אם יום אחד משלי, או יום אחד משלכם, הריני נותן לו יום אחד משלי, שהוא אלף שנים והוא חי תתק"ל שנה ומניח ע' לבנים, הדא הוא דכתיב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

לרוח היום
לרוח מזרחית דגן, לרוח שהוא עולה עם היום.

זבדי בן לוי אמר:
לרוח מערבית דגן, לרוח שהיא שוקעת עם היום.

על דעתיה דרב הקשה עליו:
כל שהיום עולה הוא מרתיח.

על דעתיה דזבדי ריתח עליו:
כל שהיום שוקע הוא צונן.

ויתחבא האדם
גרע קומתו ונעשה מאה אמה.

בתוך עץ הגן
רמז לתולדותיו שיהו נתונין בארונות של עץ.

אל יכנס אדם פתאום לבית חברו, וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום שעמד על פתח הגן וקרא לו לאדם, שנאמר: ויקרא ה' אלוהים אל האדם ויאמר לו איכה.

רבי יוחנן כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא:
הוה מבעבע על שם ונשמע קולו.

אמר רבי שמעון:
ד' דברים הקב"ה שונאן ואני אין אני אוהבן:
האוחז באמתו ומשתין,
והמשמש מטתו ערום,
והאומר דברים שבינו ובין אשתו בפרהסיא,
והנכנס לביתו פתאום וכל שכן לביתו של חבירו.

רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא:
והמה כאדם עברו ברית.
אמר הקב"ה: אדם הראשון, הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתיו בגרושין ובשלוחין, וקוננתי עליו איכה.

הכנסתיו לגן עדן, ויקח ה' אלוהים את האדם וגו'
וצויתיו ,שנאמר: ויצו ה' אלוהים על האדם.
ועבר על צוויי, המן העץ אשר צויתיך.
ודנתיו בשלוחין, וישלחהו ה' אלהים.
ודנתיו בגרושין, ויגרש את האדם.
וקוננתי עליו איכה, ויאמר לו איכה.
איכה כתיב.
אף בניו הכנסתים לארץ ישראל, דכתיב: ואביא אתכם אל ארץ הכרמל.
וצויתים, צו את בני ישראל.
ועברו על צוויי, וכל ישראל עברו תורתך.
ודנתי אותם בגרושין מביתי, אגרשם.
ודנתי אותם בשלוחים, שלח מעל פני ויצאו.
וקוננתי עליהם איכה, איכה ישבה בדד.

ויקרא ה' אלוהים אל האדם איכה
איך הוה לך?
אתמול לדעתי.
ועכשיו לדעתו של נחש.

אתמול מסוף העולם ועד סופ.
ועכשיו בתוך עץ הגן.

אמר רב יהודה אמר רב:
אדם הראשון מין היה, שנאמר: ויאמר לו איכה, לאן נוטה לבך?

רבי יצחק אמר:
מושך בערלתו היה, שנאמר: והמה כאדם עברו ברית.
וכתיב: את בריתי הפר.

רב נחמן אמר:
כופר בעיקר היה, כתיב הכא: כאדם עברו ברית.
וכתיב התם: על אשר עזבו את ברית.

מי הגיד לך
לשואלת חומץ שנכנסה אצל אשת חבר.
א"ל: מה בעליך עושה עמך?
א"ל: כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה.
א"ל: כל קוזמירין שלו בתוכה, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה, הושיטה ידה לתוכה והתחילו נחשים מנשכין אותה, כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת.
א"ל: שמא באותה חבית נגעת בו?
המן העץ אשר צויתיך.

ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי -
ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים.
אדם, שנאמר: האשה אשר נתתה עמדי.
קין, שנאמר: לא ידעתי השומר אחי אנכי.
בלעם, מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור.
חזקיהו, מאין באו אליך האנשים ויאמר מארץ רחוקה באו.

אבל יחזקאל, נמצא בקי מכולן, שנאמר: התחיינה העצמות האלה, ויאמר ה' אלוהים אתה ידעת.
משל לצפור שהיתה נתונה ביד ציד פגע באחד.
א"ל: זו שבידי מה היא חיה או מתה?
א"ל: אין בעית - חיה אין בעית - מתה.

היא נתנה לי מן העץ ואוכל
ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל, אכלית ואוכל.
לא נטרד אדם הראשון מגן עדן, עד שחרף וגדף, שנאמר: ויקו לעשות ענבים ויעש וגו'.

הנחש השיאני
חייבני והטעני גירני.
גירני כמה דאת אמר: לא ישיא אויב בו.
חייבני כמה דאת אמר: כי תשה ברעך.
הטעני, כמה דאת אמר: אל ישיא אתכם חזקיהו.

שנו רבותינו:
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים, מפני שחשודין על הרביעה.
ואפילו נקבות אצל נקבות, מפני שכותיים מצויין אצל נשי חבריהן פעמים שאין מוצאה ורובעה, ואי נמי מוצאה בהמת ישראל עדיפא ליה.

דאמר מר:
חביבין עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן.

דאמר רבי יוחנן:
בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, כותיים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן:

שנו רבותינו:
סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא ניתן לה, ומה שבידה נטלו הימנה.
וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עינו במה שאינו ראוי לו ,ומה שבידו נטלו הימנו.
אמר הקב"ה: אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, עכשיו ארור הוא מכל הבהמה.
אני אמרתי: יהלך בקומה זקופה, עכשיו, על גחונך תלך.
אני אמרתי: יהא מאכלו מאכל אדם, עכשיו עפר תאכל.
הוא אמר אהרוג את האדם ואשא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה.

וכן מצינו:
בקין,
וקרח,
ובלעם,
דואג,
ואחיתופל,
וגיחזי,
ואבשלום,
ואדוניה,
ועוזיה,
והמן,
שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא נתנו להם, ומה שבידם נטלו מהם.

ויאמר ה' אלוהים אל הנחש
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן:
מנין שאין טוענין למסית?
מנחש הקדמוני.

דאמר רבי שמלאי:
הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען.
ומפני מה לא טען לו הקב"ה?
לפי שאין טוענין למסית.
מאי הוה ליה למימר?

דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?!

תניא, רבי אומר:
בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב: ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר.
ובקלקלה מתחילין מן הקטן, שבתחלה נתקלל נחש ואחר כך חוה, ולבסוף נתקלל אדם.

הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ משלשה, מפני שעמהם דבר הקב"ה ואלו הן:
אדם,
ונחש,
ודג.
אדם, שנאמר: ולאדם אמר.
נחש, ויאמר ה' אלוהים אל הנחש.
דג, ויאמר ה' לדג.

כי עשית זאת
כל מה שעשית בשביל זאת!
כל פעולה שלך לא בשביל זאת?
מתחילת הספר ועד כאן שבעים וא' אזכרות, מגיד שנידון בסנהדרין שלמה:
אררו בצרעת, הלין סלעיא דביה צרען אינון.

ארור הוא מכל הבהמה
ראית מימיך מאחר שאדם מכה את חברו במקל, הוא חוזר ומכה אותו ברצועה?!
כך ארור אתה מכל הבהמה לא כל שכן מכל חית השדה.

תני:
בהמה גסה טהורה, יולדת לט' חדשים.
בהמה גסה טמאה, יולדת לי"ב חדשים.
בהמה דקה טהורה, יולדת לה' חדשים.
הכלב לנ' יום.
החתול לנ"ב.
החזיר לס' יום.
הנמיה לע' יום.
השועל לו' חדשים.
ושאר כל השרצים לו' חדשים.
הארי והדוב והנמר והפיל והקוף והקפוד לג' שנים.
והנחש לז' שנים.
והאפעה לע' שנה.

פילוסוף אחד בקש לידע נחש לכמה מוליד, כיון שראה אותן עסוקים זה עם זה, נטלן ונתנן בחבית והיה מספיק להן מזונות עד שילדו.
כיון שעלו הזקנים לרומי, ראה את רבן גמליאל.
א"ל: לכמה הנחש מוליד?
ולא יכול להשיבו, נתכרכמו פניו.
פגע בו רבי יהושע, א"ל: למה פניך חולניות?
א"ל: שאלה אחת נשאלתי ולא יכולתי להשיבה.
א"ל: מה היא?
א"ל: לכמה הנחש מוליד?
א"ל: לז' שנים.
א"ל: מנין?
א"ל: הכלב חיה טמאה מוליד לנ' יום, ובהמה טמאה יולדת לי"ב חדש.
וכתיב: ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה.
כשם שהבהמה ארורה מן החיה שבעה, כך נחש ארור מן בהמה שבעה.
כמפני רמשא סלק ואמר להם.
התחיל להטיח ראשו בכותל, אמר: כל מה שעמלתי ויגעתי ז' שנים, בא זה והושיטו לי בקנה אחד:

תנו רבנן:
דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים.
כל המוליד מיניק, מטיל ביצים מלקט, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מניק.
הדולפינין פרין ורבין כבני אדם.
מאי דולפינין?

אמר רב יהודה:
בני ימא.
וכל שזכרותו מבחוץ - מוליד.
מבפנים - מטיל ביצים.

כל שתשמישו ביום - מוליד ביום.
נפקא מינה לכדרב מרי בריה דרב כהנא דאמר:
בדק בקינה של תרנגולת מערב י"ט ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה, מותר לאכלה ביו"ט.
והלא בדק?
אימור יצתה רובה וחזרה.

דאמר ר' יוחנן:
ביצה שיצתה רובה מערב י"ט וחזרה מותר לאכלה בי"ט.
כל שתשמישו ביום יוליד ביום - תרנגולת.
תשמישו בלילה - יוליד בלילה - עטלף.
תשמישו בין ביום ובין בלילה - יוליד בין ביום ובין בלילה - אדם וכל דדמי ליה.
כל שתשמישן ועבורן שוה - יולדין ומגדלין זה מזה.
אין תשמישן ועיבורן שוה - אין יולדין ומגדלין זה מזה.
תרנגולת לכ"א יום, וכנגדו באילן - לוז.
כלב ל', וכנגדו באילן - תאנה.
חתול לנ"ב, וכנגדו באילן - תות.
חזיר לס', וכנגדו באילן - תפוח.
שועל וכל מיני שרצים לו' חדשים, - וכנגדן תבואה.
בהמה דקה טהורה לה' חדשים - וכנגדה באילן גפן.
בהמה גסה טהורה לט' - וכנגדה באילן זית.
בהמה גסה טמאה לשנים עשר חדש - וכנגדה באילן דקל.
הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס הפיל והקוף וקפוד לג' שנים - וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לע' שנה, - וכנגדו באילן חרוב.
חרוב זה משעת נטיעה ועד שנת גמר פריו ע' שנה, וימי עבורו שלוש שנים.
נחש לז' שנים, לאותו רשע לא מצינו חבר.

ויש אומרים:
מוכססין.
מנהני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משמיה דרבי יהושע:
ארור אתה מכל הבהמה
אם מהבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן?
אלא לומר לך, כשם שהבהמה ארורה מחיה אחד לשבעה.
ומאי ניהו?
חמור מחתול.
כך נתקלל הוא מבהמה, אחד לשבעה, דהוה ליה ז' שנים.
אימא כשם שנתקללה חיה מבהמה אחד לשלש, ומאי ניהו?
ארי מחמור.
כך נתקלל הוא מחיה, אחד לשלש.
דהוה ליה תשע שנין?
מי כתיב, מכל החיה ומכל הבהמה, מכל הבהמה ומכל החיה כתיב: ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה.
ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו?
עז מחתול.
כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי?
איתיבו: מכל הבהמה כתיב, ואיתיבו קללה הוא, שדי קללה עילוי.
א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה:
נחש לכמה איעבר ומוליד?
א"ל: לשבע שנים.
והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת?
הנהו מיעברן הוו מעיקרא ארבע שני.
והא קמשמשי שמושי?
אינהו נמי משמשי כאדם.
והא אינהו חכימי?
אנן חכימינן מנייהו.
אי חכמת זיל זכינהו ואייתינהו ניהלי, א"ל: כמה הוו?
א"ל: שיתין גברי.
א"ל: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי, וכל ביתא שדי ביה שיתין ביסתרקי. עבד ליה וכו'. עד כי מטא, אמרו ליה: מאי עבידתיך?
א"ל: חכימי דיהודאי אנא ואתאי למיגמר חכמתא מנייכו.
א"ל: אי הכי ניבעי מינך מילתא.
א"ל: לחיי, אי זכיתו לי עבידו בי כל דבעיתו, אי זכינא לכו איתו איכלו לחמא בהדאי בספינתא וכו', עד זכינהו אייתינהו לכל חד וחד, כד חזא שיתין ביסתרקי סבר כולהו חבריי להכא אתו. א"ל לספנא: שרי ספינתך.
בהדי דאתו אייתי עפרא מעפרייהו.
כי מטא בי בליעי שקיל כוזא דמיא מבי בליעי, כי אתא אוקמינהו קמי קיסר. חזנהו דהוו מעני. אמר ליה: לאו אינהו נינהו שקל מעפרייהו שדא עלייהו, אקשו לאפי מלכא.
א"ל: יהיבו לך, כל דבעית עביד בהו.
אייתי הנהו מיא דאייתי מבי בליעי שדנהו בתיגדא.
א"ל: מליוה לה ואיזילו לכו, שדו ביה קמאי הוה קא בלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו וכלו ואזול.

על גחונך תלך
בשעה שאמר הקב"ה לנחש כך, ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.
בא נחש ללמד על מפלתה של מצרים, שנאמר: קולה כנחש ילך, ונמצא למד הימנה.
אמר הקב"ה: אתה גרמת לבריותי שיהו מהלכין גחונין על מיתיהון, אף אתה על גחונך תלך. אף קללתו של הקב"ה יש בה ברכה, אילולי שאמר ליה הקב"ה: על גחונך תלך, האיך היה בורח לכותל וניצול?!

ועפר תאכל
לא עפר מכל צד, אלא בוקע ויורד עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה ושומט גידי אדמה ואוכל, ולעתיד לבוא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעונים.
נחש, דכתיב: ונחש עפר לחמו.
גבעונים, דכתיב: והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל.

אמר ר' שמואל בר נחמני:
כל אשה שתובעת בעלה הויין לה בנים, שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאלו בדורו של משה כתיב: הבו לכם אנשים חכמים וידועים ואלו נבונים לא אשכחינן.
ואלו גבי לאה כתיב: אלי תבא.
וכתיב: מבני יששכר יודעי בינה.

איני, והאמר ר' יצחק:
עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: ואל האשה אמר הרבה ארבה אלו שני טיפי דמים, דם נדה ודם בתולים.
עצבונך זה צער גידול בנים.
והרונך זה צער העבור.
בעצב תלדי בנים כמשמעו.
ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך.
והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והוא תובע בפה.
וזו מדה טובה שבנשים?
כי קאמינא דמרציא ארצויי קמי'.
הני שבע הויין?

כי אתא רב דימי אמר:
עטופה כאבל,
ומנודה מכל אדם,
וחבושה בבית האסורין.
מאי היא?
אילימא משום דאסור לה ייחוד בהדי גברי דלאו דידה.
הוא נמי אסיר ליחודי בהדי נשי, דלאו דידיה?
אלא דאסירא לבי תרי.

במתניתא תנא:
מגדלת שער כלילית,
יושבת ומשתנת מים כבהמה ונעשית כר לבעלה.
ואידך?
הני שבח הוא לה.

דאמר ר' חייא:
מאי דכתיב: מלפנו מבהמות ארץ, זו פרדה שכורעת ומשתנת מים.

הרבה ארבה עצבונך והרונך
כל שהוא במאתים ושנים עשר יום חי.

רבי חנינא אמר:
נוצר לתשעה ונולד לז' כו' כדלעיל.
לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א או לרע"ב או לרע"ג, או לט' הן ועיבוריהן.

חייא בר אדא הוה יתיב קמי רב:
מסבר ליה ולא סבר.
א"ל: למה לית את סבר?
א"ל: דהא חמרתי בעי למילד ואני מתיירא שלא תצטנן ותמות.
א"ל: ומה איכפת לך?
פעמים שהיא פוחתת פעמים שהיא מוספת, אין פוחתת מימות הלבנה ואין מוספת על ימות חמה.
אמר ליה: והכתיב: הידעת עת לדת יעלי סלע תספרו ירחים תמלאנה.
א"ל: להלן בדקה וכאן בגסה.
א"ל: והלא בקרות של אנטונינוס הייתה רובעת והרביעו ממנה בקרות של בית רבי, ויש מהן שילדו עכשיו ויש מהן שילדו אחר זמן.
א"ל: להלן בטהורה וכאן בטמאה.

עצבונך
זה צער העיבור.

והרונך
זה צער העדוי.

בעצב
זה צער הנפלים.

תלדי
זה צער הלידה.

בנים
זה צער גידול בנים.

אמר ר' אלעזר בר' שמעון:
נוח לו לאדם לגדל לגיון אחד משל זיתים בגליל, ולא לגדל תינוק אחד בא"י.

אמר ר' יוחנן:
קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה. דאלו ביולדה כתיב: בעצב תלדי בנים.
ואלו במזונות כתיב: בעצבון תאכלנה.

אמר ר' לוי:
קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה.
דאלו בגאולה כתיב: המלאך הגואל אותי מלאך בעלמא.
ואלו במזונות כתיב: האלהים הרועה אותי.
על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.

ר' פנחס ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא:
ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו בסדר האורים אין כתיב כאן, אלא במשפט האורים.
אלא מלמד, בשעה שישראל יוצאין למלחמה, ב"ד של מעלה יושבין עליהן בדין אם לנצח אם להנצח.

אמר ר' חייא בר אבא:
כתיב: כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע, הא אם אינו יוצא אינו צריך שמירה, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.

ר' שמעון בר ביסנא בשם ר' לא:
כתיב: יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, הא יום אחר לא?!
אלא מכאן שאין השטן כו'.

אמר ר' אחא בר יעקב:
וקרהו אסון בדרך הא בבית לא?!
אלא מכאן וכו'.

אמר איבו בר נגרי:
בהשפטו יצא צדיק אין כתיב כאן, אלא יצא רשע מכאן וגו'.

רב אמר:
היושב בבית רעוע עושה מלאך המות דניסטס שלו, שנאמר: ישיא מות עלימו, כמה דאת אמר: כי תשה ברעך משאת מאומה.

אמר ר' אבא בר כהנא:
נסר שהוא מתוח מגג לגג רחבה כמה, אסור להלך עליו.
למה?
שאין השטן וכו'.

אמר ר' לוי:
בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג:
המהלך בדרך בעצמו,
והישן בבית אפל בעצמו,
והמפרש בים הגדול.

שנו רבותינו:
על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:
על שאינן זהירות בנדה,
בחלה,
ובהדלקת הנר.

כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא:
אמר הקב"ה: רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם.
ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם.
נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימין מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמתכם.
ומאי שנא בשעת לידתן?

אמר רבא:
נפל תורא חדד לסכינא.

אביי אמר:
תפיס תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי.

רב חסדא אמר:
שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל.

מר עוקבא אמר:
רעיא חגירא ועיזי רהיטי אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא.

רב פפא אמר:
אבב חנואתא נפישי אחי ונפישי מרחמי, אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי.
וגברי היכא מיבדקי?

אמר ריש לקיש:
בשעה שעוברין על הגשר.

רבא לא עבר במברא דאית ביה כותי.
אמר: דלמא מיפקיד עליה דינא ואטפל בהדיה.

שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי.
אמר :שטנא בתרי אומי לא שליט.

ר' ינאי בדק ועבר.
דאמר ר' ינאי:
לעולם על יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר: עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס.
ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו:

אמר רבי חנין:
מאי קראה?
קטנתי מכל החסדים.

ר' זירא ביומא דשותא לא נפיק ביני דיקלי.

אמר רב יצחק בר רב יהודה:
לעולם יבקש אדם רחמים שלא יהא חולה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות והפטר, שנאמר: כי ייפול הנופל ממנו, ממנו להביא ראיה.
למה נמסרו לאשה?
היא כבתה נרו של עולם, דכתיב: נר ה' נשמת אדם, לפיכך תשמור מצוות נר.
היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, דכתיב: ואד יעלה מן הארץ, וסמיך ליה: וייצר ה' אלוהים את האדם, כאשה שמקשקשת עיסתה במים, ואחר כך נוטלת חלה, לפיכך תשמור מצוות חלה.
היא שפכה דמו של אדם הראשון דכתיב: שופך דם האדם באדם דמו ישפך תשמור נדתה שיתכפר לה.

אמר ר' יהושע בן לוי:
חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. הא מהתם נפקא, מהכא נפקא, ואל אישך תשוקתך.
מלמד, שהאשה משתוקקת על בעלה, בשעה שיוצא לדרך?
לא נצרכה סמוך לוסתה.

ואע"ג, דאמור רבנן:
חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה.
הני מילי לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה לא:

ואל אישך תשוקתך
ד' תשוקות הן:
אין תשוקתה של אשה אלא על אישה.
ואין תשוקתו של יה"ר, אלא על קין וחבריו, שנאמר: ואליך תשוקתו
ואין תשוקתן של גשמים, אלא על הארץ, שנאמר: פקדת הארץ ותשוקקה.
ואין תשוקתו של הקב"ה, אלא על ישראל, שנאמר: ועלי תשוקתו.


דבר אחר:
ואל אישך תשוקתך
בשעה שהאשה יושבת על המשבר היא אומרת: עוד איני זוקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אומר: לה תשובי לתשוקת אישך, לפי שרפרפה בלבה, לפיכך תביא קרבנה מרופרף, ולקחה שתי תורים.

והוא ימשל בך
יכול ממשלה מכל צד?
תלמוד לומר: לא יחבול רחים ורכב.

מעשה באשה אחת משל בית טוריינוס, שהיתה נשואה ללסטים.
כיון שבאה לפני חכמים הוציאה לפניהם, מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: ואל אישך תשוקתך.

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך
ד' שומעין הן:
יש שומע, והפסיד.
יש שומע, ונשכר,
ויש לא שומע, והפסיד.
ויש לא שומע, ונשכר.

שומע והפסיד, זה אדם הראשון כי שמעת לקול אשתך.
ומה הפסיד?
כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
שומע ונשכר, זה אברהם אבינו,
כל אשר תאמר אליך שרה.
שמע בקולה ונשכר. כי ביצחק יקרא לך זרע.
לא שומע ונשכר, זה יוסף. ולא שמע אליה לשכב.
ומה נשכר?
ויוסף הוא השליט על הארץ.
לא שומע והפסיד, אלו ישראל.
ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם.
ומה הפסידו?
אשר למות למות.

כי שמעת לקול אשתך
לדברי אשתך אין כתיב כאן, אלא לקול.
התחילה מיללת עליו: מה את סבור שאני מתה וכו' כדלעיל.

ותאכל מן העץ אשר צויתיך
להזהיר את החיה ואת הבהמה.
ולא דייך שלא הזהרת, אלא שנתת להם ואכלו.

ארורה האדמה בעבורך
שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון: יתוש פרעושין וזבובין. ותעלה לו גמל?
אף הוא יש בו הנאה שהוא מוכרו ונהנה מדמיו.

בעצבון תאכלנה
קשה היא הפרנסה כפלים, כלידה וכו' כדלעיל.

אמר ר' יצחק:
למה הדבר דומה?
למלך שאמר לעבדו אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ.
אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח, או מורייס.
בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו.
א"ל המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני?!
כך הקב"ה אמר לאדם: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל.
מה עשתה חוה?
האכילה אותו.
א"ל הקב"ה: ולחוה שמעת יותר ממני?!
מיד נטרד, ויגרש את האדם.
ג' נכנסו לדין ונתקללה הארץ עמהן וכו' כדלעיל בב"ר בפרשה ה', ויצאו ארבעה מחוייבין:
אדם
וחוה
ונחש נכנסו לדין.

אמר ריש לקיש:
בשעה שא"ל הקב"ה לאדם הראשון: וקוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?
כיון שא"ל: בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו.

אמר ריש לקיש:
אשרינו אם עמדנו בראשונה, ואכתי לא פלטינן מינה דקא אכלינן עשבא דדברא:

וקוץ
זה קונדס.

ודרדר
זו עכביות.
ואית דמחלפן: שהיא עשויה דרין דרין.

ואכלת את עשב השדה
אלו זכית הייתי מעלה לך מכל אילני גן עדן, עכשיו קוץ ודרדר תצמיח לך, אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם, עכשיו ואכלת את עשב השדה.
על דורות הללו הוא אומר: שאדם משליף שדהו ואוכלה, עד שהוא עשב.
כיון ששמע אדם הראשון כן הזיעו פניו.
אמר: מה, אני נקשר לאבוס כבהמה?
אמר ליה הקב"ה: הואיל והזיעו פניך תאכל לחם.

[אמר ר' לוי]:
נוח היה לו לאדם, אלו עמד בקללתו הראשונה, (בזעת אפיך תאכל לחם):


הפרק הבא    הפרק הקודם