[ל, א]
ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה -
כתיב: אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום ואת אמרת ותקנא רחל באחותה?! אלא קנאה במעשיה הטובים.
אמרה: אילולי שהיתה צדקת [לא] הייתה יולדה.

ותאמר אל יעקב הבה לי בנים -
א"ר שמואל בר נחמן:
ארבעה חשובין כמת:
סומא
ומצורע
ומי שאין לו בנים
ומי שירד מנכסיו.
סומא – שנאמר: במחשכים הושיבני כמתי עולם.
מצורע - אל נא תהי כמת.
ומי שירד מנכסיו - כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.
וכי מתים היו?!
והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהן.
ומי שאין לו בנים – שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

[ל, ב]
ויחר אף יעקב ברחל -
כתיב: החכם יענה דעת רוח - זה אברהם, וישמע אברם לקול שרי.
וימלא קדים בטנו - זה יעקב. ויחר אף יעקב ברחל.
א"ל הקב"ה: כך עונין את המעיקות?
חייך, שבניך עתידין לעמוד לפני בנה.

אשר מנע ממך פרי בטן -
ממך מנע ממני לא מנע.
א"ל: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו כנגדה?
א"ל: אותו לא היו לו בנים, אבל אני יש לי בנים.
אמרה לו: וזקנך לא היו לו בנים, וחגר מתניו כנגד שרה!
א"ל: יכולה את לעשות מה שעשתה זקנתי?
א"ל: ומה עשתה?
א"ל: הכניסה צרתה לביתה.
א"ל: אם את הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה.

[ל, ו]
ותאמר רחל דנני אלוהים -
דנני וחייבני דנני וזכני.

דנני וחייבני: ורחל עקרה.
דנני וזכני ויתן לי בן על כן קראה שמו דן - מרובה באוכלוסין.

[ל, ח]
ותאמר רחל וגו' נפתלתי -
נסיתי פתיתי, תליתי אחותי עלי.

אמר ר' יוחנן:
אני נינפה היה לי לעשות לפני אחותי, אלו שלחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהן מרמין בך לא היה פורש?!
אלא אמרתי [אם] איני כדאי שיבנה העולם ממני, יבנה מאחותי.

דבר אחר:
נפתולי –
פתוליה לא דידי היה?
כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי?

דבר אחר:
נופת לא שלי הייתה?
דברי תורה שנאמר בהם ונופת צופים היו נאמרין בחלקו של נפתלי.

ותלד זלפה -
בכולן כתיב ותהר וכאן ותלד?!
אלא בחורה הייתה, ולא הייתה ניכרת בעבורה.
ותאמר לאה בא גד -
אתא גדא דביתא אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אומות העולם.
מנו?
אליהו.
אליהו משל מי?

רבי אליעזר אומר:
משל בנימין הוא, שנאמר: ויערשיה ואליה [וזכרי] בני ירוחם - כל אלה בני בנימין.

רב נהוראי אומר:
מגד היה, דכתיב: ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד.
מה מקיים ר' נהוראי קרייה דר' אליעזר: ויערשיה ואליה מדרשות הן. בשעה שהוא מרעיש את עולמו, אליהו מזכיר זכות אבות והקב"ה מתמלא רחמים.

ומה מקיים ר' אליעזר קרייה דר' נהוראי: מתושבי גלעד?
מיושבי לשכת הגזית היה.
פעם אחת נחלקו רבותינו עליו. אלו אמרו: משל בנימין, ואלו אמרו: משל גד. בא ועמד לפניהם, אמר להם: רבותי, למה אתם נחלקים עלי?
אני מבני בניה של רחל.

[ל, יג]
ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות -
א"ר לוי:
לא לן אשר באכסניא מימיו. ירש אשר פלטיאות מה שלא ירש יהודה ארצות, הדא הוא דכתיב: ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם הוא אבי ברזית.

רבי לוי אמר:
שהיו בנותיהם נאות, והיו נשאות לכהנים שנמשחו בשמן זית.

ר' סימון אמר:
שהיו נשאות למלכים שנמשחו בשמן זית.
[ל, יד]
וילך ראובן בימי קציר חטים -
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, יותן הארץ הזאת לעבדיך.
שבעים בלחם נשכרו - לאה שהיתה שבעה בבנים, נשתכרה.
ורעבים חדלו - רחל שהיתה רעבה לבנים, חדלה.
עד עקרה ילדה שבעה - לאה שהיתה עקרה ילדה שבעה.
ורבת בנים אומללה - רחל שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בנים, אומללה.
ומי עשה כן?
ה' ממית ומחיה וגו'.

וימצא דודאים -
ר' חייא ב"ר אמר:
יברוחין.

ר' יצחק אמר:
שעורין.

ר' יהודה בר סימון אמר:
מיישין.
בין לדברי אלו בין לדברי אלו, הכל מודים שלא הביא אלא מן המופקר.
תדע לך שהלך בשעת הקציר, בשעת בכור כל מיני איפוריא, ולא הביא אלא מן המופקר. להודיעך, עד היכן היו שמורים מן הגזל.

ויבא אותם אל לאה אמו -
להודיעך עד היכן היה כבודה של אמו עליו, שלא טעמם עד שהביא לאמו.

תנו רבנן:
את ה' הוא מגדף זה מנשה בן חזקיהו שהיה דורש דרשות של דופי. אמר: וכי לא היה למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשו. וילך ראובן בימי קציר חטים?
יצתה בת קול ואמרה לו: תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, ועליו מפורש בקבלה: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה.
מאי כעבות העגלה?

אמר רבי אסי:
בתחלה דומה לחוט של בוכיא, לסוף דומה לעבות עגלה, דאתאן עלה מיהת מאי ואחות לוטן תמנע?
בת חשובים הות, דכתיב: אלוף תמנע, וכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא.
ותמנע איתתא חשובה הויא והות בעא לדבוקי בזרעא דאברהם, אתיא לגביה דיעקב.
א"ל: גיירני ואהוי לך פלגש, ולא קבלה, הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו.
אמרה: אהיה שפחה לפסולה של אומה זו, ואל אהיה גבירה באומה אחרת.
אתיא לגבי אליפז, וא"ל" הכי.
א"ל: הן.
נפק מינה עמלק דאתא לצערינהו לישראל, דלא הוה מבעיא להו לאברהם וליצחק וליעקב לרחקה.

וילך ראובן בימי קציר חטים -
מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהן בגזל.

[ל, טו]
ותאמר לה המעט קחתך את אישי -
הניאת לסבי מן דאקני.

תני ר"ש בן יוחאי:
לפי שזלזלה בצדיק אינה נכנסת עמו לקבורה.
הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה עמך - הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך.

רבי ברכיה אמר:
זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה .
לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים ובכורה וכו'.

ר' שמואל בר נחמני אמר:
לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה וכו'

[ל, טז]
ויבא יעקב מן השדה -
תנינן השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב, מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב - אינו יכול לכופן.

א"ר מונא:
מקום שאין מנהג, תנאי ב"ד הוא שיהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה של פועל.
הוצאה של בעל הבית מנין?
שנאמר: תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, מכאן ואילך יצא אדם לפעלו.
הכנסה משל פועל מנין?
ולעבודתו עדי ערב – עד ערב לא נאמר, אלא עדי ערב, לומר עד חשכה.

ר' אמי בשם ר"ש בן לקיש:
הטריחו על בעל הבית, שאם היה ע"ש שתהא הוצאה משלו. עד היכן?
עד שיהא כל אחד ואחד הולך לביתו וממלא לו חבית של מים וצולה לו דג ומדליק לו את הנר לכבוד השבת.

ויבא יעקב מן השדה בערב -
הדא הוא דכתיב: ולעבודתו עדי ערב.

ותצא לאה לקראתו -
מלמד, שלא הניחתו לרחוץ רגליו.

ותאמר אלי תבוא -
צפה הקב"ה שלא הייתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך צריך הכתוב לומר: אלי תבוא.

וברתי מכם המורדים וגו' - אלו בני ט' מדות:
בני אסנ"ת ומשעג"ח וכו'. בני חצופה איני,
והאמר ר' שמואל בר נחמן א"ר יונתן:
כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן, שנאמר: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים.
וכתיב: ואקח את ראשי שבטיכם, ולא כתיב נבונים,
וכתיב יששכר חמור גרם,
וכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים? ההיא דמרציי' ארצויי.

א"ר לוי:
בוא וראה כחן של דודאים, שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל: יששכר וזבולון.
יששכר - יושב ועוסק בתורה.
וזבולון - יוצא ומפרש בימים, ונותן לתוך פיו של יששכר והתורה רבה בישראל, הדא הוא דכתיב: הדודאים נתנו ריח.

ותאמר אלי תבא -
(כתוב ברמז ל"א).

אמר ר' אליעזר:
מאי דכתיב: וישכב עמה בלילה הוא?
מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: יששכר חמור גרם, חמור גרם ליששכר.

[ל, יח]
ותאמר לאה נתן אלוהים שכרי -
יששכר תשיעי לשבטים, והוא הקריב שני למלך, שנאמר: ביום השני הקריב נתנאל בן צוער מפני מה?
שהיה בן תורה, הדא הוא דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים - לעיבורין.
ראשיהם מאתים - מאתים ראשי סנהדראות היה שבט יששכר מעמיד.
וכל אחיהם על פיהם - מסכימים הלכה על פיהם והוא משיב להם הלכה למשה מסיני.
וכל השבח הזה מנין לו?
מזבולון, שהיה עוסק בפרקמטיא ומאכיל את יששכר שהוא בן תורה, הדא הוא דכתיב: זבולון לחוף ימים ישכון.
וכשבא משה לברך את ישראל הקדים ברכת זבולון ליששכר, הדא הוא דכתיב: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, ממה שיש שכר באהליך.

ויש אומרים
יששכר באהלי זבולון.
[ל, כ]
ותאמר לאה זבדני אלוהים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי -
השדה הזו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה.

[ל, כא]
ואחר ילדה בת -
תמן תנינן:
הרי שהיתה אשתו מעוברת, ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר - הרי זו תפלת שוא.

ר' ינאי אומר:
ביושבת על המשבר הדא מתניתא.

ר"י בן פזי אמר:
אף ביושבת על המשבר, יכול הוא להשתנות, הדא הוא דכתיב: הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה כחומר ביד היוצר וגו'.
התיבון: והכתיב: ואחר ילדה בת?
א"ל: עיקר ברייתה של דינה זכר הייתה, ומתפלתה של רחל, שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר נעשה נקבה.
האמהות נביאות היו יוסף ה' לי בנים אחרים לא נאמר, אלא בן אחר!
אמרה: עוד אחד הוא עתיד לעמוד, והלואי יהיה ממני!
נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו זכרים, תפקד עוד זאת ברחל.
הייתה אשתו מעוברת ואמר: יה"ר שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. ולא מהני רחמי, והכתיב: ואחר ילדה בת, מאי ואחר?
אחר שדנה לאה דין בעצמה, אמרה לפניו: רבש"ע י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, שישה יצאו ממני וארבעה מן השפחות, אם זה זכר הוא לא תהא אחותי כאחת מן השפחות, מיד נהפך זכר לנקבה, שנאמר: ותקרא את שמה דינה.

אין מזכירין מעשה נסים. ואיבעית אימא: מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה, כדתניא:
שלושה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח,
משלשה ועד מ' יבקש רחמים שיהא זכר,
ממ' ועד ג' חדשים יבקש רחמים דלא יהא סנדל,
מג' חדשים ועד ו' חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל,
מו' חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום.
ומי מהני רחמי, והא אמר ר' יצחק:
מאי דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר - אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה?
הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד.

[ל, כב]
ויזכר אלהים את רחל -
בר"ה נפקדה (כתוב לעיל ברמז צ"ג).
זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל - חסד זה אברהם, שנאמר: חסד לאברהם.
ואמונתו - זה יעקב, שנאמר: תתן אמת ליעקב.
לבית ישראל - ישראל סבא.
מי היה ביתו של יעקב אבינו?
רחל.
בכלן כתיב: בני לאה בכור יעקב ראובן.
בני זלפה שפחת לאה.
בני בלהה שפחת רחל.
וברחל כתיב: בני רחל אשת יעקב.

דבר אחר:
זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל.
ויזכור אלוהים את רחל.
פדה בשלום נפשי מקרב לי
פדה בשלום נפשי - זה יעקב.
מקרב לי - שלא תקרב לו עצתו של אותו רשע, שלא יאמר: זו שילדה הימנו יטלנה עמו, וזו שלא ילדה אל יטלנה עמו.
כי ברבים היו עמדי - בהרבה תפילות נפקדה רחל:
רחל - בזכות עצמה.
את רחל - בזכות אחותה.
וישמע אליה - בזכות יעקב.
ויפתח את רחמה - בזכות האמהות.

א"ר שמואל בר נחמן:
אוי להן לרשעים (כתוב ברמז נ"ו).
מה זכירה נזכר?
ששתקה לאחותה בשעה שהיו נותנין לו את לאה, הייתה יודעת ושותקת.

ויזכור אלוהים את רחל -
והדין נותן, שהכניסה צרתה לביתה.

דן יוסף ובנימין –
בזכות דן נפקדה רחל.
בזכות דן עמד יוסף ובנימין.

[ל, כג]
אסף אלוהים את חרפתי -
הייתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו. כאן נאמר: אסף את חרפתי ואין חרפה (ו) אלא ערלה, שנאמר: כי חרפה היא לנו.
אמר יעקב: ברשות יצאתי וברשותו של הקב"ה אני חוזר.
א"ל הקב"ה: רשות אתה מבקש, שוב אל ארץ אבותיך, כלום באתה אלא בשביל השבטים, הרי השבטים בידך הרי רחל בידך הרי נולד שטנו של עשו.

ויהי לו מקנה הרבה אין כתיב כאן אלא צאן רבות שהיתה פרה ורבה והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף ליקח ממנו צאן.

אסף אלהים את חרפתי -
עד שלא תלד האשה הסרחון נתלה בה. מאן אכל הדא מקמתא, מאן תבר הדא מקמתא. אבל משתלד הסרחון נתלה בבנה, מאן אכל הדא מקמתא? ברך! מאן תבר הדא מקמתא? ברך!

אסף אלוהים את חרפתי -
בפילגש בגבעה: ארור נותן אשה לבנימין.

אסף אלוהים את חרפתי -
בימי ירבעם ולא עצר כח ירבעם עוד.

[ל, כד]
ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר -
אחר - לגלות.
עשרה שבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון, שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות.

בן אחר -
למחלוקת.
מתפלתה של רחל לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים.

אחר -
עושה מעשה אחרים.

[ל, כה]
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף -
כיון שנולד שטנו של עשו, דאמר ר' שמואל בר נחמני:
מסורת אגדה בינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדא הוא דכתיב: אם לא יסחבום צעירי הצאן.
ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן?
שהם צעירים של שבטים.

מאי שנא כי אתיליד יוסף?
אלא ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש.
איתיביה: ויכם דוד מהנשף וגו'?
א"ל: דאקרייך נביאי לא אקרייך כתובים, דכתיב: בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה.
מיתיבי: מן בני שמעון הלכו להר שעיר וגו'?
ישעי נמי ממנשה קאתי, דכתיב: ובני [חצי שבט] מנשה וגו' ועפר וישעי.

אמר רב הונא אמר רב:
שלושה תכיפות הן:
תכף לגאולה תפילה.
תכף לסמיכה שחיטה.
תכף לנטילת ידים ברכה
תכף לנטילת ידים אחרונה ברכת המזון.

אמר אביי:
אף תכף לתלמיד חכם ברכה במעשה ידיהם, שנאמר: נחשתי ויברכני וגו' אבעיא אימא: מהכא: ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף.

[ל, כז-כח]
נחשתי נסיתי ובדקתי ויברכני ה' בגללך, ויאמר נקבה שכרך -
סכום קבוע פרוש.

[ל, ל]
כי מעט אשר היה לך לפני -
נאמר כאן מעט ונאמר להלן מעט, ויגר שם במתי מעט,
מה להלן שבעים נפש אף כאן שבעים.

מתי אעשה גם אנכי לביתי -
ראובן בעי בי שמעון בעי בי.

[ל, לג]
וענתה בי צדקתי -
ביום מחר.

ר' יהודה בר סימון אומר:
אל תתהלל ביום מחר.
אתה אמרת: וענתה בי צדקתי ביום מחר למחר בתך יוצאה ומתענה, שנאמר: ותצא דינה בת לאה.

[ל, לד]
ויאמר לבן הן לו יהי כדברך -
כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו היה חוזר בו י' פעמים למפרע, שנאמר: הן לוּ.

ורבנן אמרין:
ק' פעמים, שנאמר: ותחלף את משכרתי עשרת מונים דאין מנין פחות מי'.

[ל, לו]
ויעקב רועה את צאן לבן הנותרת -
נותרת כתיב, מנהון בישין, מנהון עקרן, מנהון קווסרן.

קודם עד שלא בא יעקב לחרן שלח הקב"ה מגפה בצאנו של לבן ונשתיירו מעט. מהכא, שנאמר: ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות שנותרו מן המגפה (ז), כדי להפרות ולהרבות צאנו לרגלו של יעקב. מכאן אתה אומר: יש רגל מחרבת בית ויש רגל מברכת בית, שנאמר: ויברך ה' אותך לרגלי.

[ל, לז]
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון -
חוטר רטיב חיור דלוז ודדלוב.
כך היה אבינו יעקב נותן את המקלות בתוך הבורות של מים. הייתה הבהמה באה לשתות והיתה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה ובא הזכר ורובעה, והיא יולדת כיוצא בה.

א"ר הושעיא:
נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסרות אלא צורת הולד.

אמר ר' הונא דבית חורין:
מלאכי השרת היו טוענין מתוך צאנו של לבן ונותנין בתוך צאנו של יעקב, הדא הוא דכתיב: שא נא עיניך וראה כל העתודים עולים אין כתיב כאן, אלא העולים מאליהם.

ר' תנחומא אמר:
שטף של גשמים.

רבנן אמרין:
ענני כבוד.

[ל, מב]
ובהעטיף הצאן לא ישים -
ר' יוחנן אמר:
בכיריא דלבן.

וריש לקיש אמר:
לקישייא דלבן.

[ל, מג]
ויפרוץ האיש מאד מאד -
נפרצה לו פרצה מעין דוגמת העולם הבא.

ר' אבא בר כהנא אמר:
מאתן ותרתין רביין ושבעת אלפים ומאתן עדרין הוו לאבונון יעקב.

ר' לוי אמר:
ס' רבוא כלבים.

רבנן אמרין:
ק"כ רבוא.
ולא פליגי, מאן דאמר ס' רבוא: לכל עדר ועדר חד כלבא.
מאן דאמר ק"כ, לכל עדר תרתין תרתין כלבים.