ילקוט שמעוני, בראשית פרק לד
[לד, א]
הנה [כל] המושל עליך ימשול [לאמר] כאמה בתה.
לית תורתא נגחא עד דברתא בעיטא, לית איתתא זני עד דברתא זני.
א"ל: א"כ לאה אמנו זונה הייתה?
א"ל: לפי שכתוב:
ותצא לאה לקראתו יצאה מקושטת כזונה, לפיכך כתיב:
ותצא דינה בת לאה.
וכחכי איש גדודים - כשם שהלסטים הללו יושבים על הדרך והורגים בני אדם ונוטלין את ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם.
חבר כוהנים- כשם שהכהנים מתחברים על הגורן ליטול חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם.
דרך ירצחו שכמה - מדרך רִצְחוּ לשכם.
סימן קלד
[לד, לא]
הכזונה יעשה את אחותנו -
מה הן נוהגים בנו כבני אדם של הפקר?
ומי גרם?
[לד, א]
ותצא דינה בת לאה.
החוח אשר בלבנון - זה חמור אבי שכם.
שלח אל הארז אשר בלבנון - זה יעקב.
תנה את בתך לבני שכם בני חשקה נפשו בבתכם - ותעבור חית השדה וגו' ותרמוס,
ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב.
מי גרם?
ותצא דינה בת לאה.
ר' ברכיה בשם רבי לוי:
לאחד שיש בידו לטירא של בשר וכיון שגלה אותה ירד העוף עליו וחטפה ממנו, כך
ותצא דינה בת לאה וירא אותה שכם בן חמור.
[לד, ב]
וישכב אותה -
כדרכה.
ויענה -
שלא כדרכה.
[לד, ה]
והחריש יעקב עד בואם -
הדא הוא דכתיב:
ואיש תבונות יחריש.
[לד, ז]
ובני יעקב באו מן השדה -
(כתוב ברמז ל"ז).
כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב -
וכן לא יעשה אפילו אומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן הערוה.
[לד, ח]
שכם בני חשקה נפשו -
א"ר שמעון בן לקיש:
בשלשה לשונות של חיבה חיבב הקב"ה את ישראל:
בדביקה,
בחשיקה,
ובחפיצה.
בדביקה – שנאמר:
ואתם הדבקים בה' אלהיכם.
בחשיקה – שנאמר:
חשק ה' בכם.
בחפיצה - כי תהיו אתם ארץ חפץ.
ואנו למדים מפרשתו של אותו רשע:
בדביקה - ותדבק נפשו בדינה בת יעקב.
בחשיקה - שכם בני חשקה נפשו בבתכם.
בחפיצה - כי חפץ בבת יעקב.
ר' אבא בן אלישע:
מוסיף עוד תרין:
באהבה,
ובדבור.
באהבה - אהבתי אתכם אמר ה'.
בדבור - דברו על לב ירושלים.
ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע:
באהבה - ויאהב את הנערה.
בדבור על לב - וידבר על לב הנערה - דברים שהן מנחמים את הלב.
אמר לה: אביך בשביל שדה אחת ראי כמה ממון הוציא, אני שיש לי ליתן לך, כמה נטעים כמה שדות בית זרע - על אחת כמה וכמה.
[לד, ט]
והתחתנו אותנו -
אמר רבי אלעזר:
לעולם אין ישראל נותן אצבעו לתוך פיו של כותי וכו'.
והתחתנו אותנו -
לא תתחתן בם.
[לד, יב]
הרבו עלי מאד מהר ומתן -
מוהר - פורנון.
ומתן - פרא פורנון.
[לד, יג]
ויענו בני יעקב את שכם -
מה את סבור רמיית דברים יש כאן?
ורוח הקודש משיבה:
אשר טמא את דינה אחותם.
[לד, כג]
מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו הם -
סברין למחפת ואיתחפתון.
[לד, כד]
וישמעו אל חמור ואל שכם בנו -
הוה חד מנהון טעון מובלתיה. והוה אמר: שכם נסיב ומגבאי גזר.
כאשר ינוס איש מפני הארי - זה לבן שרדף אחריו לחטוף את נפשו.
ופגעו הדוב - זה עשו שעמד על הדרך כדוב שכול.
ובא (אל) הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש - זה שכם בן חמור, שהיתה בתו של יעקב יושבת אוהלים.
מה עשה שכם בן חמור?
הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה חוצה לראות בבנות הארץ, ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת. ואמרו בני יעקב להרגה, אמרו יאמרו: בכל הארץ שיש בת זנות באהלי יעקב.
מה עשה יעקב?
כתב על ציץ של זהב שם הקודש ותלה על צוארה ושלחה.
והכל צפוי לפני הקב"ה, וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה אותה כבת, ולקחה יוסף לאשה.
סימן קלה
[לד, כה]
ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים -
תנינן:
מרחיצין את הקטן.
תני דבי רבי:
מרחיצין את המילה.
אמר רבי אסי:
על כרחין אית תניא מרחיצין את הקטן.
א"ר זעירא:
בכל שעה הוה רבי אסי אמר לי תני מתניתך, דתנן:
אין מונעין לא שמן ולא חמים מעל גבי המכה בשבת,
ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת.
ואם תאמר:
מרחיצין את הקטן, מאי שנא הוא מכת קטן ממכת גדול?!
ר"א בן עזריה אמר:
מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת.
א"ר יעקב בר אחא:
בכל שעה הוו
ר' יונתן ור' יוחנן מפקידין חייתא ואמרו להון: כל שקועים דאתון עבדין בחולה, עבדין בשלישי שחל להיות בשבת.
שמואל אמר:
מפני הסכנה.
[א"ל ר' יוסי]:
אם מפני הסכנה נעשה לו חמין בשבת,
דתנינן: מיחם אדם אלונטית ונותנה על גבי כרסו בשבת.
אמר ר' יהושע בן לוי:
לית כאן אסור אלא מותר.
ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי -
ממשמע שנאמר:
שמעון ולוי, איני יודע שהן
בני יעקב?!
אלא שלא נטלו עצה מיעקב.
שמעון ולוי -
שלא נטלו עצה זה מזה.
אחי דינה -
וכי אחות שניהם [בלבד] הייתה והלא אחות כל השבטים הייתה?
אלא לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם.
ודכוותה: ותקח מרים הנביאה אחות אהרן.
וכי אחות אהרן בלבד הייתה והלא אחות שניהם הייתה?
אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה נקראת על שמו.
ודכוותה: ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם.
וכי אחותם הייתה והלא בת אומתן הייתה?
אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה לשמה.
איש חרבו -
(ח) בני י"ג שנה היו.
ויבואו על העיר בטח -
בטוחים היו על כחו של זקן ולא היה יעקב אבינו יודע שעשו בניו אותו מעשה.
אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם, אני נלחם כנגדן. הוא דאמר ליה ליוסף:
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי.
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו -
היו גוררין בה ויוצאין.
א"ר הונא:
הנבעלת מערל קשה לפרוש.
אמרה: [ואני אנה] אוליך את חרפתי?
עד שנשבע לה שמעון שהוא נושאה, הדא הוא דכתיב:
ושאול בן הכנענית.
רבי יהודה אומר:
שעשתה כמעשה כנענית.
ר' נחמיה אומר:
שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנען.
ורבנן אמרין:
נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.
[לד, ל-לא]
ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי -
צלולה הייתה החבית ועכרתוה!
מסורת היא ביד הכנענים שהן עתידין ליפול ביד בני, אלא שאמר לו הקב"ה:
עד אשר תפרה ונחלת את הארץ, בששים רבוא.
אמרו: עכורה הייתה החבית וצללנו אותה.
ואמרו:
הכזונה יעשה את אחותנו, מה הן נוהגין בנו כבני אדם של הפקר.
מי גרם?
ותצא דינה בת לאה.