[לח, א]
ויהי בעת ההיא וירד יהודה -
כתיב: בגדה יהודה ותועבה נעשתה.
א"ל: כפרת, יהודה! שקרת, יהודה! כי חלל יהודה - נעשתה חולין יהודה.
קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר.

וירד יהודה מאת אחיו –
שנאמר: עֹד היורש אביא לך יושבת מרשה עד עדולם יבוא כבוד ישראל.

רבי שמואל בר נחמן פתח:
כי אנכי ידעתי את המחשבות - שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה ירד ליקח לו אשה, והקב"ה מביא אורו של מלך המשיח.
בטרם תחיל ילדה - עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.

ויהי בעת ההיא -
מה כתיב למעלה מהענין?
והמדנים מכרו אותו, לא היה צריך קרא למימר אלא ויוסף הורד מצרימה!

ר' יוחנן אמר:
כדי לסמוך ירידה לירידה.

ר' אלעזר אומר:
כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר.
מה זו לשם שמים,
אף זו לשם שמים.

דא"ר יהושע בן לוי:
רואה הייתה באיסטרולוגין שלה, שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, ולא הייתה יודעת אם ממנה אם מבתה, הדא הוא דכתיב: מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך - מאשר ולא כל אשר.

ודכווה: ולא יתבוששו, והנחש היה ערום (ו) לא היה צריך קרא למימר אלא ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם?
אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם הרשע הזה, מתוך שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם.

א"ר יעקב דכפר חנן:
(ז) שלא להפסיק בפרשתו של נחש.

ודכוותה: ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה - בלשאצר מלכא עבד לחם רב.
והיכן הוא אויל מרודך?

ר' אלעזר אומר:
כדי לסמוך רשע לרשע קוצץ לקוצץ, גיותן לגיותן.

רשב"ג אמר:
כדי לסמוך הפסקת מלכות להפסקת מלכות.

ודכוותה: ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה, ודריוש מדאה קבל מלכותא, והן הוא בשנת שלוש?
שלא יאמר [דברי] פיוטין הם, כדי שידעו [הכל] שאמרו ברוה"ק.

ורבנן אמרי:
כדי לסרג על הספר כולו, שאמרו ברוח הקודש.
אמרו: בוא ונפזר את עצמנו, שכל זמן שאנו מכונסים השטר מצוי לגבות.
א"ל הקב"ה: י' בני אדם שנמצאו בגנבה, אין אחד נתפס ע"י כולן?
וכיון שנמצאו בגנבה, אמרו: האלהים מצא את עון עבדיך, מצא בעל השטר לגבות את חובו. כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה.
אמרו: בואו ונפרנס את עצמנו, לשעבר היה עסוק להשיאנו נשים, עכשיו שהוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו דין שיהא עסוק להשיאנו נשים.
א"ל: יהודה, והלא אתה הראש, לך ופרנס את עצמך. מיד, וירד מאת אחיו - ירידה הוא לו שקבר אשתו ובניו.
כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומר, קובר את אשתו ובניו.
ממי את למד?
מיהודה, ויאמר יהודה אל אחיו היה לו להוליכו בכתפיו אצל אביו. גרם לו לקבר אשתו ובניו. כל מי שמתחיל את המצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה, נקרת על שמו, הדא הוא דכתיב: ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל, והלא משה העלן, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו?!
אלא שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, ואלו מטפלין, לפיכך נקראת על שמם, שנאמר: כי השבע השביע וגו'.
משל למה הדבר דומה?
לליסטין שנכנסו ונטלו קנקן אחד, הציץ עליהן בעל היין.
א"ל: יערב לכם ויבסם לכם ששתיתם היין, החזירו הקנקן למקומה.
כך אמר הקב"ה לשבטים: משכם מכרתם את יוסף, החזירו את עצמותיו למקומם.

דבר אחר:
א"ל יוסף: משביע אני עליכם שמשם שגנבתוני שם תחזרוני. וכן עשו: ואת עצמות יוסף קברו בשכם.

ר' אלעזר אומר:
מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: וירד יהודה.

ויט עד איש עדולמי ושמו חירה -
רבנן אמרי:
חירה - הוא חירם שהיה בימי דוד, כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים, למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה.

ר' יהודה בר סימון אמר:
חירם אחר היה.

על דעת רבנן, חיה קרוב לאלף ומאתים שנה.
ועל דעת רבי יהודה, חיה קרוב לח' מאות שנה.
[לח, ב]
וירא שם יהודה בת איש כנעני -
מאי כנעני?
אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר ליצחק, בא יצחק והזהיר ליעקב, ויהודה אזיל ונסיב?!
אלא בר גבר תגרא, כדכתיב: כנען בידו וגו'.
ואיתימא מהכא: כנעניה נכבדי ארץ, בת גבר תגרא, בוצינא דאתרא.

[לח, ג]
ותקרא את שמו ער -
בן שהוער מן העולם.

[לח, ה]
ותקרא את שמו אונן -
שהביא אנינה לעצמו.

[לח, ו]
ותקרא את שמו שלה וגו'-
פסקה.

[לח, ז]
ויהי ער בכור יהודה רע -
שהיה חורש בגנות ומערה לאשפות.

[לח, ח]
בא אל אשת אחיך ויבם אותה -
יהודה התחיל במצוות יבום תחלה.

תני:

כל דבר שהיה בכלל היתר ונאסר וחזר והותר, לא להיתרו הראשון חזר אלא להיתרו השני.

יבמה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה.
יכול תחזור להיתרה הראשון?
ת"ל: יבמה יבוא עליה – מצווה.

ר' יוסי בן חלפתא, יבם אשת אחיו, ובעל ה' בעילות, דרך סדין בעל, וה' נטיעות נטע:
ר' ישמעאל בר' יוסי
ורבי מנחם בר' יוסי,
ור' חלפתא בר' יוסי,
ור' אלעזר בר' יוסי,
ור' אבדימוס בר' יוסי,
דהויין עינוהי דמיין לאמיה.

[לח, ט-י]
והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת -
שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ.

(ח) וירא שם יהודה בת איש כנעני -
שנה אחת לעבורו של ער, הגדיל שבע שנים ונשא אשה, הרי שמונה שנים.
שנה אחת לאונן.
שנה אחת לשלה.
שנה אחת שבי אלמנה.
שנה אחת וירבו הימים.
שנה אחת לעיבורו של פרץ.
הגדיל שבע שנים ונשא אשה הרי ח' שנים.
(ט) שנה אחת לחצרון.
שנה אחת לחמול וירדו עמו למצרים.
תמר מעכה באצבע.
והא הוו ער ואונן?
שלא כדרכה שמשו.
בשלמא אונן, כתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן דעבד הכי?
אמר קרא: וימת גם אותו - באותה מיתה מת.
בשלמא אונן, משום דכתיב: לא לו יהיה הזרע, אלא ער מאי טעמא עבד הכי?
סבר כדי שלא תתעבר ויכחש יפיה (כתוב ברמז נ"א).

[לח, יא]
ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך -
מאי אלמנה?
על שום מנה. תינח אלמנה מן הנשואין, אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר?
איידי דהא מיקרי אלמנה, האי נמי קרי לה אלמנה.
אלמנה דכתיבא בתורה מאי איכא למימר?
דעתידי רבנן דמתקני לה כתובתה מנה.
ומי כתיב קרא לעתיד?
אין, דכתיב: ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור.

ואמר רב יוסף:
אשור - זו סליקא.
ומי הואי, אלא דעתידא.

כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו -
אף על פי שאין נחש יש סימן.

[לח, יב]
וירבו הימים -
י"ב חודש.

ותמת בת שוע אשת יהודה -
כל מקום שנאמר: גזיזה עושה רושם.
כתיב: הנה חמיך עולה תמנתה.
וכתיב: וירד שמשון תמנתה.
שמשון שנתגנה בה, כתיב ביה: ירידה.
יהודה שנתעלה בה, כתיב ביה: עליה.

ר' שמואל בר נחמן אמר:
שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעליה.

רב פפא אמר:
חדא תמנה הואי, דאתי מהאי גיסא עליה ודאתי מהאי גיסא ירידה.

ותשב בפתח עינים -
מלמד שהלכה וישבה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל העינים מצפים לראותו.

ר' חנן אמר:
מקום הוא ושמו עינים, שנאמר: תפוח והעינם.

ר' שמואל בר נחמני אמר:
שנתנה עינים לדבריה כשתבעה.
אמר לה: שמא גויה את?
אמרה ליה: גיורת אני.
שמא אשת איש את?
א"ל: פנויה אני.
שמא קבל אביך קדושין?
א"ל: יתומה אני.
שמא טמאה את?
א"ל: טהורה אני.

[לח, טו]
ויראה יהודה ויחשבה לזונה [כי כסתה פניה] -
משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה.

אר' אלעזר:
שכסתה פניה בבית חמיה.

דא"ר שמואל בר נחמני, א"ר יונתן:
כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה שיוצאים ממנה מלכים ונביאים.
מנלן?
מתמר.
מלכים – מדוד.
נביאים – דכתיב: חזון ישעיהו בן אמוץ.

ואמר ר' לוי:
מסורת בידנו מאבותינו אמוץ ואמציה אחי הוו.

[לח, כה]
היא מוצאת -
היא מתוצאת מיבעי' ליה?

א"ר אלעזר:
לאחר שנמצאו סימניה, בא סמאל ורחקן, בא גבריאל וקרבן, והיינו דכתיב: למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם.

אמר ר' יוחנן:
בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת.
לדוד מכתם - שיצא ממנה דוד שהיה מך ותם לכל.

דבר אחר:
שהיתה מכתו תמה שנולד מהול.

והיא שלחה אל חמיה לאמר -
ותימא ליה מימר?

אמר [רב] זוטרא בר טוביה:
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים.
מנלן?
מתמר.

הכר נא -
בהכר בִּשֵֹר את אביו: הכר נא הכתנת בנך היא.
בהכר בשרוהו: הכר נא למי החותמת.

הכר נא -
אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.

[לח, כו]
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני -
מנא ידע?
יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושין.

ולא יסף עוד לדעתה -
כיון שידעה שוב לא פסק הימנה.
כתיב הכא: ולא יסף עוד לדעתה.
וכתיב התם: קול גדול ולא יסף.

[לח, טו]
ויראה יהודה ויחשבה לזונה -
צריך אדם להזהר עצמו [באחות אשתו] ובקרובותיו שלא ייכשל באחת מהן.
ממי את למד?
מיהודה, ויראה יהודה למה?
כי כסתה פניה עד שהיא בבית חמיה.

דבר אחר:
ויראה יהודה -
לא השגיח כיון שכסתה פניה.
אמר: אילו הייתה זונה לא הייתה מכסה פניה.

א"ר יוחנן:
בקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה.
א"ל: להיכן אתה הולך, יהודה?
מהיכן מלכים עומדים?
מהיכן גואלים עומדים?

[לח, טז]
ויט אליה אל הדרך -
בעל כורחו שלא בטובתו.

[לח, יח]
ותאמר חותמך ופתילך -
נצנצה בה רוח הקודש.
חותמך - זה מלכות, כמה דאת אמר: כי אם יהיה בניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני.
ופתילך - זו סנהדרין, שהן מצויינין בפתיל, כמה דאת אמר: ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. ומטך אשר בידך - זה מלך המשיח, כמה דאת אמר: מטה עוזך ישלח ה' מציון.

ויבוא אליה ותהר לו -
גבורים כיוצא, וצדיקים כיוצא בו.

[לח, כ]
וישלח יהודה את גדי העזים -
משחקת בתבל ארצו - התורה שהיא משחקת על הבריות.
א"ל הקב"ה ליהודה: את מרמה לאביך בגדי עזים, חייך שתמר מרמה לך בגדי עזים.

[לח, כד]
ויהי כמשלש חודשים -
תמן תנינן: מעוברת דיה שעתה משהוכר עוברה.
וכמה הכרת העובר?

סומכוס אומר בשם ר' מאיר:
ג' חודשים, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: ויהי כמשלש חודשים.
זכר לדבר ראיה גדולה היא?
משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לז':

ר' חמא בשם ר' יוסי:
לא סוף דבר ג' שלמים, אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. ולא סוף דבר ג' שלמים, וגם הנה הרה לזנונים, אלא שהיתה מטפחת על כרסה ואמרה: מלכים אני מעוברת! גואלים אני מעוברת!

וגם הנה הרה לזנונים -
אמר עולא:
תמר זנתה, זמרי זנה.
תמר זנתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים.
זמרי זנה - נפלו כמה רבבות מישראל.

וגם הנה הרה לזנונים -
שהיתה נכנסת למרחץ ואומרת לחבירותיה עברו מלפני שאני טעונה מלכים, והיה יושב בדין יצחק ויעקב, ויהודה אמר: הוציאוה ותשרף, לפי שבדיני נפשות מתחילין מן הצד.

אפרים מקשאה תלמידו של ר"מ אמר בשם ר"מ:
תמר בתו של שם הייתה, וכתיב: ובת איש כוהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף [לפיכך] הוציאוה ותשרף.

[לח, כה]
היא מוצאת -
מלמד שנאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם, שנאמר: היא מוצאת, כמה דאת אמר: או מצא אבדה.

היא מוצאת -
אתמר: היא והוא צריכין לצאת.

והיא שלחה אל חמיה לאמר -
בקש לכפור.
א"ל: הכי לברייך עליהון, שלך ושל בוראך הם.

תני תנא קמיה דרב נחמן:

המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמו.

א"ל: שפיר קאמרת. תדע: דאזיל סומקא ואתי חוורא.

אמר ליה אביי לרב דימי:
במערבא במאי זהירי טפי?
אמר ליה: באחוורי אפי.

אמר ר' יוחנן:
כל היורדין לגיהנם עולים חוץ מג' שיורדין ואינן עולים:
המכנה שם לחבירו,
והמלבין פני חברו ברבים,
והבא על אשת איש.
היינו מכנה היינו מלבין?
אע"ג דדש ביה בשמיה.

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

מנלן?
מתמר, דכתיב: היא מוצאת.

מר עוקבא הוה דהוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ד' זוזי בצינורא דצשא. יומא חד אמר: איזיל ואחזי מאן דעבד לי טיבותא.
ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא בבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה. כיון דחמי דקא מצלי לי' לדשא, נפק בתרייהו, רהוט מקמיה.
עייל לההוא אתונא דהוה גריפא נורא, קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא.
אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותבינהו אכרעי.
חלש דעתיה.
אמרה ליה: אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבא הנייתי.
ולמה ליה כולי האי?

דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי:

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'.

ותו: מר עוקבא הוה רגיל ההוא עניא דהוה בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא דכפורי לשדורי ליה [ארבע] מאה זוזי. יומא חד שדרינהו ליה ביד בריה.
אתא וא"ל: לא צריך, חזאי דהוו מזלפי קמיה יין ישן.
א"ל: מפנק כולי האי!
עייפינהו ושדר ליה.
כי הוה נח נפשיה אמר: אייתי חשבון דצדקה, ואחזי כמה צדקה עבידנא! אשכח בי' ז' אלפי דינרי קסרייתא.
אמר: זוודין קלילין לאורחא רחיקא קם ובזבז לפלגא נכסיה.
והיכי עבד הכי, והא אמר ר' אילא:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות!

הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה.

אמר רבי אלעזר:
בג' מקומות הופיע רוח הקודש:
בבית דינו של שם, דכתיב: ויאמר צדקה ממני מנא ידע, דלמא כי היכי דאמר דאזקיקא ליה לדידיה אזקיקא נמי לאחריני. יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים.
בבית דינו של שמואל ויאמר הנני ענו בי וגו' ויאמר עד וגו'. [בבית דינו של שלמה] ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי וגו' היא אמו.
מנא ידע, דלמא ערומי מערמא, יצאה בת קול ואמרה: היא אמו.

אמר רבא:
ממאי?
דלמא יהודה דמנה יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזיא - מחזקינן ודלא חזיא - לא מחזקינן. ושמואל נמי, כולהו ישראל יחיד מקרו, דכתיב: ישראל נושע בה'.
בית דינו של שלמה, סברא הוא, הא מרחמא והא לא מרחמא, אלא גמרא גמירי לה.

[לח, כז]
ויהי בלדתה ויתן יד -
א"ר הונא:
הוציא עובר ידו והחזיר אמו טמאה לידה, שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד.
והא תנן: הוציא עובר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר?
לחוש – חוששת, ימי טהרה לא יהבינן עד דנפיק רוביה.
ואינה חוששת מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת וקרא אסמכתא בעלמא.

והנה תאומים -
מלא, כתיב על וימלאו ימיה ללדת.
שלושה הן נאמנין לאלתר, ואלו הן:
החיה,
והשיירא,
והמטהרת חברתה. [ובלבד] מעת לעת וכו'.

[לח, כט]
ויהי כמשיב ידו -
זה רבה על כל הפריצים ממך יעמוד עלה הפורץ לפניהם.

ואחר יצא אחיו -
מה ידות כתובות כאן?

ר' הונא אמר:
ארבע כנגד ארבע חרמים שהוא עתיד לפשוט את ידו [בהן]:
חרמו של עמלק,
וחרמו של סיחון ועוג,
וחרמו של יריחו,
וחרמן של כנעניים.

ר' יודן אמר:
כנגד ארבעה דברים שהוא עתיד ליטול מן החרם, שנאמר: ואראה בשלל אדרת שנער [אחת] טובה מאד ומאתים שקל כסף ולשון זהב אחד: